היו זמנים בהוליווד/סינמה סיטי, 2020

יש רגע נהדר בעיני ב"היו זמנים בהוליווד", סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, ובו חוצה נוסע בראד פיט את לוס אנג'לס במכוניתו. אלה בעיקר אורות הניאון מעל הכניסות לבתי הקולנוע לידם הוא עובר, כשבסיום הנסיעה הוא נכנס אל תוך דרייב אין המציג סרט בשם "The Lady In Cement" בהשתתפות פרנק סינטרה ורקל וולש. יש בסצנה הזאת תחושה של סיכום תולדות הקולנוע באופן כללי (וכמובן סיכום הקולנוע של טרנטינו בפרט). תילי תלים של מלים נכתבו כבר על סרטיו של טרנטינו, שיש להם שונאים רבים ומעריצים רבים. כמו האחים כהן גם טרנטינו הוא במאי שאני חווה בזמן אמת: אם הייתי בוחר את הסרטים שהשפיעו עלי לקראת יום הולדתי ה-30 הייתי מכניס לרשימה את "ספרות זולה" ששיגע סטודנטים לקולנוע בשנות ה-90; אם הייתי מכין את הרשימה לקראת יום הולדתי ה-40 היה זה כנראה "חסין מוות" המופשט והלא מוערך; אבל דווקא סרטו האחרון "היו זמנים בהוליווד" חידד עבורי משהו שאני אוהב.

הסרט הראשון עליו כתבתי בבלוג הוא "שלגיה ושבעת הגמדים". הייתי ילד בן 4 שנכנס לקולנוע וראה מחזה מוסר בסיסי בו הטוב ניצח והרע נענש: המכשפה מתה מוות נורא, בדיוק כפי שרצתה שיקרה לשלגיה; לעומתה שלגיה השתחררה מהצל הכבד וזכתה לאהבת אמת. בתקופתנו העמומה גם מבחינה מוסרית בה תמיד הכל מורכב, אין רוע מוחלט ו"אין דין ואין דיין", קשה להאמין שמישהו יכול לעשות היום סרט כמו שלגיה, שבו הרע הוא רע והטוב הוא טוב וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו. חוץ מקוונטין טרנטינו. זה אולי קיצוני וילדותי אבל זאת גם הסיבה שבגללה אני אוהב את הסרטים המאוחרים שלו: במרכזם יש בסיס מוסרי-קולנועי עמוק שלא קיים כמעט היום. אני יודע שמוסר אינה המלה הראשונה שעולה כאשר מדברים על הקולנוע של טרנטינו, שיש לו מעריצים גדולים וגם שונאים רבים, אבל אני אוהב את הנכונות שלו לתת לטובים לנצח. הרעים בסרטיו מושמדים במוות נורא, הטובים זוכים לגאולה ואלה שנמצאים באמצע מקבלים גם הם את עונשם, כל אחד לפי המידה לה הוא ראוי. לכן גם גיבור אהוב, כמו למשל צייד הפושעים שמשחק כריסטוף וולץ ב"ג'אנגו חסר המעצורים", מת ברגע מוקדם ומפתיע יחסית של הסרט. הוא אמנם טוב כי הציל את ג'אנגו והיה כנראה הראשון שהתייחס אליו כאדם אבל במהלך הסרט גם הרג איש לצד בנו. אמנם האיש שהרג היה פושע מבוקש אך עדיין – הדמות עשתה דבר שאסור לעשות. ומי יוצא טוב אצל טרנטינו? בעיקר גיבורות: ג'קי בראון, הכלה ב"קיל ביל" וב"היו זמנים באמריקה" זאת דמות אמיתית, השחקנית שרון טייט.

אין איש שיכול לענות על השאלה "מה היה קורה אילו" מלבד בימאי קולנוע שיכולים לבנות מציאות אלטרנטיבית ולהקרין אותה באולם החשוך, ואם זה נעשה טוב אז גם הצופים נשאבים אל אותה מציאות חדשה. בסרטיו האחרונים החל טרנטינו לשנות את ההיסטוריה: ב"ממזרים חסרי כבוד" הוא חיסל את היטלר, גבלס ושאר בכירי המשטר הנאצי בבית קולנוע פשוט כי זה הגיע להם (הרי לא ייתכן שהמלחמה נגמרה והם לא באו על עונשם). באקט הזה הוא בעצם אומר שנעשה עוול שההיסטוריה אולי מכילה אבל הקולנוע, כעולם בסיסי של טוב ורע, אינו יכול להכיל. כששמעתי שפרשת הרצח של שרון טייט עומדת במרכז סרטו החדש התרגשתי: סיפור הרצח וסיפורה של משפחת מנסון היה תמיד רבי משמעות עבורי. כשבסוף הסרט משנה טרנטינו את ההיסטוריה, הורג דווקא את משפחת מנסון ומשאיר את טייט בחיים, הוא עושה דבר מורכב הרבה יותר מההרג המאסיבי של מנהיגי גרמניה הנאצית: הוא נותן הזדמנות שניה גם לבן זוגה של טייט, הבמאי רומן פולנסקי. היום הבמאי הפולני הוא אדם מנודה, סמל לעברייני מין שניצלו את מעמדם וכוחם. אבל טרנטינו אומר: מה היה קורה אילו פולנסקי לא היה עובר טראומה כל כך גדולה? אולי הוא היה הופך להיות אדם טוב יותר ומוסרי יותר? הפתיע אותי שמשפחתו של פולנסקי יצאה נגד הסרט ונגד טרנטינו, שבעצם מציג את פולנסקי כקורבן של נסיבות: הרצח הנורא של אשתו עיוות אותו ואת חייו והפך אותו לאדם שפוגע בנשים, אבל ברגע מסוים הוא היה אדם חף מפשע שמגיעה לו הזדמנות שניה. במציאות האלטרנטיבית של "מה היה קורה אילו" טרנטינו נותן לפולנסקי עוד צ'אנס, ובעיני זהו אקט מעורר מחשבה ועמוק הדן באחריות אישית ומעלה תהיות על גורלו של אדם.

***

הכל עובר וכך גם חמישים השבועות הסתיימו. בעוד כמה ימים יחגוג החבר לו יועד הבלוג 50 וכחודש אחריו גם אני. בספרו "בית הקפה של הנעורים האבודים" כותב פטריק מודיאנו על אדם המחבר יומן על ה"אזורים הניטרליים" של פאריז, אותם הגדיר בכתביו כ"שטחי הפקר שנשארו בשוליים של הכל, במעבר או בהשהייה אפילו. נֶהֱנֵיתָ בהם מחסינות מסויימת". האיש נותן את מה שכתב לאהובתו והיא מציעה שפעם בשבוע יגורו באיזור ניטרלי אחר בעיר. נזכרתי בדברים במהלך השבועות בהם כתבתי את הבלוג, עת תרתי אחר אותם אזורים ניטרליים בזיכרוני, מנסה לגור בהם פעם בשבוע. הקפדתי לא לקרוא מאמרים על הסרטים ובעיקר לא לצפות בהם מחדש. חפרתי שוב ושוב בתוך אותו אזור ניטרלי: עם מי הייתי בסרט? איפה ראיתי אותו? האם שמות הגיבורים בעלי משמעות או שאלה השחקנים ששיחקו אותם? האם השפעת הסרט עדיין איתי? והאם אכן הסרט היה חשוב עבורי יותר מאחר? כך גמרתי רשימה של 50 סרטים ללא אינגמר ברגמן, רובר ברסון, אורסון וולס ורבים נוספים, במאים יקרים שסרטיהם השפיעו עלי רבות, אבל לא הצלחתי לחבר אותם עם מהלך חיי ועם זיכרון עז שאני נושא עמי, כמו סרטים חשובים פחות בתולדות הקולנוע כמו "ישו ממונטריאול" למשל. כתבתי רק על סרטים טובים: כך גנזתי רשימה על סרט גרוע שהיה המפגש הראשון שלי עם עירום פרונטלי בקולנוע ונצמדתי לאמת כפי שזכרתי אותה. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שאני אולי נצמד לאמת שלי אבל לא לזאת של הסרטים: יום אחד התקשר אלי חבר שצפה בעקבות הבלוג ב"לה סטראדה" ואמר: "שמע, הסרט נגמר אחרת לגמרי ממה שכתבת. זמפאנו לא משאיר את ג'לסומינה לבד והיא לא צועקת "זמפאנו". מוזר, אני זוכר במפורש את ג'ולייטה מסינה רצה על הכביש וזועקת זעקה מרה שתלווה אותי כנראה עד יומי האחרון. לא שיניתי את הטקסט בבלוג, פשוט כי אני נושא עמי משהו אחר לגמרי.

בכל מה שקשור לסרטים אני מעדיף את מה שאני זוכר על העובדות. כנראה שלא הייתי שורד היום את כסאות העץ ותנאי ההקרנה הירודים ללא מזגן בקולנוע רחל באשקלון, אבל אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לחכות כל היום בהתרגשות לערב, לחצות את הדשא הגדול, לעלות על המדרגות, לקנות כרטיס ולהיסחף אל תוך אולם הקולנוע.