לה סטרדה/סלון בית הורי, 1992

זמאפנו, צועקת ג'ולסמינה, זמפאנו. היא נותרה לבדה, על הכביש. עיניה הגדולות מחפשות את האיש שפרש עליו את חסותו, שאליו היא נקשרה, האיש שנטש אותה. ועכשיו רק היא בעולם. כותרות הסיום עלו והבנתי שברגע שפליני נוגע בך, זה לנצח.

***

תרומה משמעותית להקרנת סרטי איכות בכל בית בישראל רשומה על שמו של עמנואל הלפרין, מגיש ועורך רצועת הסרטים "הצגת חצות", שהוקרנה בכל מוצאי שבת בערוץ הראשון בימים בהם היה עדיין רק ערוץ טלוויזיה אחד. בכל שבוע האיר הלפרין זרקור אל יוצר חשוב אחר, בדרך כלל בסדרה בת שלושה סרטים של אותו במאי שהוקרנו שבוע אחר שבוע. אישטוואן סאבו, ז'אן רנואר, בילי ווילדר - את כולם ראיתי שם. זה התחיל בפתיח בו נראו רצף פורטרטים של כוכבי קולנוע כמו ברנדו, מסטרויני וסופיה לורן והסתיים במרלין מונרו; אחריו סיפר הלפרין על הבמאי ועל הסרט, במשך לא יותר משלוש-ארבע דקות. אין מלה אחרת לתאר את זה מלבד כיף, ושמחה גדולה במיוחד נרשמה כאשר אמר בקולו השקט: החל משבת הבאה נצפה בשלושה סרטים של פדריקו פליני. את ה"פליני" הראשון שלי ראיתי כמה חודשים לפני אבל זאת היתה בחירה לא נכונה: "ג'ולייטה של הרוחות" היה מורכב מדי עבורי בשלב הזה של חיי והשאיר אותי בעיקר מבולבל ואני חיפשתי תיקון.

בשנים האחרונות שמעתי יותר מפעם אחת את המשפט "אל תעשה פה פליני". הכוונה כנראה ל"אל תהיה אמנותי" או לחילופין "תהיה מסחרי/תחסוך כסף להפקה", אבל עצם השימוש דווקא בו מהווה את המורשת האמיתית – פליני הוא הסמל לאמנות ואיכות. אני לא רוצה לדרג במאים ולהגיד מי טוב יותר אך ברור לי שפליני משוטט בעולם אחר. אותם שלושה שבועות היו עבורי הפתח לקולנוע שלו: שלושה מסרטיו המוקדמים, שנעשו בשנים בהן עדיין פעל בשולי הקולנוע הניאו ריאליסטי של איטליה אחרי מלחמת העולם השניה (כנראה טרם הפך לפליני המאיים כל כך על מפיקים ומנהלי תכניות שמשתמשים בשמו לגנאי). הסרט הראשון שהוקרן היה גם סרטו הראשון "השייח הלבן", סרט מצחיק על אשה שנוסעת לירח דבש אבל מטרתה העיקרית היא לפגוש את השייח הלבן, דמות מגוחכת מספרי הרפתקאות עם תמונות. איני זוכר מה היה השני ו"לה סטרדה" היה השלישי. השייח הלבן היה פשוט וחם אך דבר לא הכין אותי לעוצמת הרגש והיופי של "לה סטרדה".

זמפאנו הוא שרירן בעל כח רב שנודד עם ברחבי איטליה. איש כוחני וגס שרוכש אשה צעירה ומוזרה שתעבוד איתו במסעותיו. משחק אותו אנתוני קווין הנהדר, אבל עם כל הכבוד לקווין הסרט הוא בעיקר שיר למלאכית: ג'ולייטה מסינה, אשתו של פליני ושחקנית חד פעמית. ג'לסומינה שלה היא אשה תמימה שרואה את העולם בצורה נאיבית וילדותית אבל בעצם רואה אותו כמו שהוא – מקום לא מאד מורכב שאם רק תמלא אותו בטוב לב הוא יחזיר לך את אותה אהבה. ג'לסומינה של מסינה ופליני (שהיו גם זוג נשוי) מזכירה לי דמות אהובה מעולם הספרות: שושה של יצחק בשביס זינגר. אשה/ילדה תמימה שמאוהבת באהרון, סופר יהודי שנשבה בתום שלה ומעדיף את החיים איתה, יחסי אב ובת/אח ואחות נצחיים, על פני נשים אחרות ולכאורה "ראויות יותר" לאהבה של גבר לאשה. מה מוצא אהרון בשושה? כשקוראים את הספר מקבלים את בחירתו: הוא זוכה לאהבה מוחלטת וכל מה שעליו להחזיר הוא את אותו היחס. וג'לסומינה? אין בכלל מיניות בדמות של מסינה אבל יש בה כל כך הרבה אמת ותום שזמפאנו לא יכול לעמוד מולה, ואיתו הצופה. כמו רבים שצפו בסרט התאהבתי בה מיד, בדיוק אותה אהבה שמיטיב כל כך בשביס זינגר לתאר בשושה. יתכן והתיאור המדויק הוא הציטוט המפורסם משירו של נתן אלתרמן "נשבעתי עיני" שנכתב שנים רבות לפני שפליני התחיל לביים סרטים: ישנן יפות יותר ממנה/אך אין יפה כמוה.

בזכותה זמפאנו הקשוח עובר תהליך של התרככות וג'לסומינה מאפשרת לו ישועה אמיתית. אבל יתכן ואנשים לא באמת יכולים להשתנות וכשנוצר משולש - לתמונה נכנס הולך על חבל שרמנטי - מתחיל זמפאנו לחזור לסורו והסוף כואב, אוי, כמה שהוא כואב. כשהסרט נגמר וג'לסומינה נותרת לבדה על הכביש בקושי הצלחתי לעמוד ואין מלה שאוכל להרעיף על סרט זה מלבד מושלם. אחר כך ראיתי עוד רבים ונהדרים של פליני: 8 וחצי מדהים אותי כל פעם מחדש, השקרנים עצוב כל כך, לה דולצ'ה ויטה עצום. מג'ינג'ר ופרד ועד לאינטרויסטה המאוחר והכמו דוקומנטרי אני תמיד עם פדריקו והוא תמיד איתי. אבל כפי שכבר ציטטתי - אין יפה כמוה. אם פעם יתנו אוסקר של כל הזמנים מקומה של מסינה ב"לה סטראדה" מובטח בראש הרשימה.