ישו ממונטריאול/מכשיר הוידאו בסלון דירתי, 2000

אחר צהרים אחד הלכתי ברחוב ארלוזורוב, כשבפינת יהושע בן נון עצרה לידי בחריקת בלמים מכונית ומתוכה יצאה אשה גבוהה ונמרצת ושאלה: אתה רוצה לשחק בסרט? אני זוכר שחייכתי. כבר גמרתי עם לימודי הקולנוע, עבדתי בערוץ הספורט והשאלה נראתה לי מגוחכת. אני חושב שאמרתי משהו לא מאד מנומס והאשה ענתה לי: שמי לביאה הון ואני מלהקת שחקנים. אני מחפשת מישהו שישחק את ישו בהפקה בינלאומית ונראה לי שאתה, עם השיער והזקן (לדעתי היא אמרה גם אף) מתאים. שמה היה מוכר לי – היא היתה מהבולטות שבמלהקות השחקנים באותה תקופה ואני שיניתי מיד את הגישה והתקרבתי אל הרכב. תראי, אמרתי, אמנם למדתי קולנוע אבל אני לא שחקן. לא צריך להיות, היא אמרה, זה סרט על בלש שמגיע לחקירה בישראל וחוטף סינדרום ירושלים. יש לו חזיונות בהם הוא רואה את ישו הולך ברחבי הארץ וישו לא מדבר, רק הולך. אני מלהקת את השחקנים הישראלים ואתה מתאים לדעתי. אגב, היא אמרה, השחקן הראשי יהיה אנטוניו בנדראס.

לביאה הון לקחה את מספר הטלפון שלי ולמחרת התקשרה בחורה נחמדה וקבעה איתי פגישה. הגעתי למשרד שם צילמו אותי וכמה ימים אחר כך אמרה לי לביאה שהבמאי ראה ואהב ושהתפקיד שלי. התרגשתי מאד מכך שאתחיל את הקריירה הקולנועית שלי דווקא בתור שחקן בסרט אמריקאי ועוד עם אנטוניו בנדראס. כמו שלמדתי מהשחקנים איתם עבדתי בתקופת החוג לקולנוע החלטתי "להיכנס לדמות". התחלתי לקרוא על ישו(ע) ועל השתלשלות חייו וחיפשתי סרטים בנושא – וכך הגעתי ל"ישו ממונטריאול", שעותק וידאו מהוהה יחסית שלו מצאתי באוזן השלישית.

כומר חביב מרגיש שההצגה השנתית שמעלה כל שנה הכנסיה הקתולית במונטריאול אותה הוא משרת, אודות הפסיון של ישוע, כבר מיושנת וזקוקה לעדכון. הוא מבקש מדניאל, שחקן ובמאי תאטרון אותו הוא מכיר לביים את הגירסה החדשה להצגה. דניאל לוקח את המשימה ברצינות רבה, בעיקר דרך לימוד דמותו של ישוע ובחירת צוות שחקנים, בהם מדבב של סרטי "מבוגרים", שחקנית המחלטרת בפרסומת של בושם (במהלך הצילומים היא אמורה להצטלם כאילו היא הולכת על מים) וכו'. הם מחליטים שהמחזה לא ייערך על במה אחת אלא יעבור בין תחנות שונות ובונים מופע "פרפורמנס" סביב הכנסיה וברחבי העיר. במהלך העבודה על ההצגה, ככל שהוא לומד יותר את הרעיון הבסיסי של חיי ישו, מתחילים חייו של דניאל לתפוס כיוון אחר מהצפוי – ומתחילים לדמות לחייו של המשיח מנצרת, כולל הנסים והמלחמה בשחיתות. בערב הבכורה המחזה זוכה לבוז וכעס ממאמיני הכנסיה שנדהמים ממה שקרה להצגה האהובה עליהם: הם באו לראות קוצים וייסורים ונפגשו במיצג בו שחקנים מבצעים טקסטים קדושים בכסות יומיומית. דניאל נעצר על ידי המשטרה במהלך ההצגה וגם סוף דרכו דומה לזאת של ישוע: הוא נפצע קשה כשהוא נופל מהצלב ומאחר ובבית החולים הרגיל יש בלגן גדול ואין מיטה עבורו דניאל מוצא את מקומו דווקא בבית החולים היהודי. למרות ששם מטפלים בו כראוי אין מצליחים להציל אותו אך במותו נתרמים חלקים מגופו וכך הוא בעצם גם מציל ומחייה אנשים – קרנית העין מאפשרת לעיוור לראות ונתרם כבד חוזר לחיות.

קל לפענח את ישו ממונטריאול כסרט על "מה היה קורה אילו ישוע היה מסתובב בעולם הקפיטליסטי של היום", מאחר שכמו ישוע גם אל דניאל מתייחסים כתמהוני ורק המעטים שהולכים אחריו חושבים שיש בו אמת. דניס ארקאן, במאי הסרט, רוצה לבחון את פתיחות החברה לשונה וגם להראות שבעולמנו ניתן למצוא חמלה אמיתית רק בין בני האדם ולא בכנסיה או בתאגידים הדורסניים (כמו שישו גירש את עובדי האלילים מההיכל מגרש דניאל מפרסמים של תכנית טלוויזיה המבזים את השחקנית איתה הוא עובד במהלך הצילומים לפרסומת). המהפך שהוא עושה בכל הנוגע לגורל היהודים בסיפורו של ישו מרחיב לב גם ברמה הסיפורית וגם מבחינת המהות: כמו בספר אהוב עלי מאד, "אחשורוש היהודי הנודד" של סטפן היים, גם כאן לוקח ארקאן מיתוס אנטישמי מפורסם והופך אותו על פניו: אצלו היהודים הם אלה שמנסים להחיות את ישוע ועוזרים לו בדרכו האחרונה.

אבל הגדולה של "ישו ממונטריאול" בעיני היא אמנותית ומתבטאת בשילוב ההצגה בתוך הסרט: קטעים מההצגה על הפסיון של ישו, בהתחלה בחזרות ואחר כך על הבמה, מקדמים את העלילה ויוצרים קו מקביל של התרחשות - כל דמות מההווה היא גם הדמות ההיסטורית אותה היא משחקת, והטשטוש המוחלט הזה, הרגעים בהם אינך יודע אם המדבר עושה זאת מדמותו בהווה או כדמות ההיסטורית אותה הוא משחק, יוצר שילוב כמו חלומי של מונטריאול בסוף שנות ה-80 וארץ ישראל של תחילת הספירה; איני זוכר שראיתי הצגת תיאטרון משולבת כל כך טוב בסרט קולנוע.  אני מודע לכך שכנראה הסרט הוא גם סאטירה ובטח סרט על אנשים שמחפשים משמעות בחיים אבל השילוב בין תיאטרון, קולנוע והיסטוריה הופך אותו לסרט גדול בלי קשר לרעיונות הרבים האחרים המובעים בו. והשחקן הראשי, לותר בלותו, פשוט נהדר.

מה שעבר על דניאל בסרט היה הרבה יותר ממה שאני תיכננתי לעשות כישו בסרט עם בנדראס, אבל כבר סימנתי לעצמי פתיחת קריירה. הצילומים עמדו להתחיל בקיץ, נדחו לסתיו ואז התקשרה אלי לביאה הון, מתנצלת, ואמרה שהבמאי החליט להביא ישו משל עצמו. מאוכזב וכועס קיללתי את ההפקה: מעולם לא ראיתי את הסרט "The Body" שאמנם צולם בירושלים אך לדעתי לא הגיע בכלל לקולנוע כאן, וממה שאני יודע הסרט נחשב לכישלון אמנותי וכלכלי. אבל לעתים בלילה אני מדמיין את עצמי מקים אנשים שלא יכולים ללכת ומאכיל אלפים בחתיכת לחם אחת.