רתיעה/סינמטק ירושלים, 1991
"ככל שזכרוני
מגיע, תמיד היה אצלי הגבול בין חלום ומציאות מטושטש ללא תקנה. חלק נכבד מחיי נדרש
לי להבין כי זה המפתח לעצם קיומי. הוא הקנה לי מנה גדושה מן הראוי של מכאובי לב,
אסונות ואכזבות. אך גם פתח לי שערים, שאלמלא כן היו נעולים בפני לעולם"... אני יכול
לחתום על המשפט הזה, אבל לא אני כתבתי אותו: כך נפתחת הביוגרפיה של אחד הבמאים
האהובים עלי. קניתי את ספרו אחר צהריים אחד, במהלך חופשת השיחרור שלי מהצבא.
נכנסתי לחנות ומצאתי שם את "רומן על פולנסקי", תיאור בגוף ראשון של חיי
הבמאי. הכרתי בעיקר את סרטיו משנות ה-70 וה-80: אהבתי מאד את צ'יינטאון וגם פרנטיק
הוא סרט נהדר שעד היום אני מאד אוהב. אבל לא רק סרטים גרמו לי להתעניין בסיפורו של
פולנסקי. הכל מתחיל במוזיאון השעווה על הגג של כלבו שלום.
כילד
"אנגלופיל" פינטזתי על ביקור במאדאם טוסו בלונדון; בינתיים הסתפקתי
בפסלי השעווה של מיקי ברקוביץ' ודוד בן גוריון, שהוצגו במוזיאון השעווה. אך עם כל
הכבוד לגדולי הציונות, רותקתי לחלק שאם איני טועה היה קרוב ליציאה מהמוזיאון -
וכלל גליוטינה עם הראש הערוף של מארי אנטואנט ואחריה (או שמא לפניה? אני לא
בטוח) פינה ובה ישבו כמה אנשים מוזרים
ומפחידים, כשבמרכז אדם נמוך עם זקן ושיער ארוך מניף סכין לעבר אשה זהובת שיער. אבא
שלי הסביר שמדובר במשפחת מנסון, שרצחו את השחקנית שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן
פולנסקי - והפך אותי לקורא אדוק של כל הקשור לאירוע.
 |
| מתוך הקטלוג של המוזיאון* |
רכשתי את הספר וצללתי לתוך
הסיפור הקולח והמרתק של הבמאי הפולני: לצד פרטים מאלפים על תהליכי העבודה שלו נבנה
בין עמודי הספר גם סיפור חייו המרתק ושורשי אהבתו העזה לקולנוע. הפרקים הראשונים
אדירים ומתארים איך גדל בזמן מלחמת העולם השניה: ילד ממוצא יהודי ששרד בגטו קרקוב,
איבד את אמו באושוויץ, הוחבא על ידי משפחות קתוליות בכפרים כשפורק הגטו, מצא יום
אחד רגל של אדם שעפה בפצצה, חווה רעב והשפלות. למרות הקושי ואולי בגללו, פולנסקי
ברח אל הקולנוע: הוא אסף פריימים של פילם מתוך שלגיה ושבעת הגמדים שמצא בחדר הקרנה
נטוש ורותק לאשליית התמונה הנעה גם במצבים קיצוניים, כמו שהוא מיטיב לתאר בפרק על
החיים בגטו קרקוב: "מצאנו נקודה מסויימת בגדר ממנה יכולנו לצפות בסרטים
שהקרינו הגרמנים לפולנים פעם בשבוע, תחת כיכר השמיים. ההקרנות האלה כללו יומני
חדשות וסרטוני תעמולה. מטרתם היתה להחדיר לראשיהם של הפולנים שהגרמנים בלתי
מנוצחים. לעתים קרובות היו מוקרנות המלים: יהודים - כינים! טיפוס! ודאי נראינו
מפלצתיים מאד לאנשים שבחוץ". אחרי המלחמה למד קולנוע והתחיל לביים, היה מועמד
לאוסקר הזר כבר על סרטו הראשון "סכין במים" (והפסיד ללא פחות מ-8 וחצי
של פליני), והשיא הוא כמובן הרגע בו אשתו ההרה נרצחה באכזריות על ידי משפחת מנסון.
את כל מה שכתב קיבלתי כאמת מוחלטת. וכן, קיבלתי לחלוטין גם את החלק המביש בו תיאר איך פותה בידי נערה בת 13 שהציגה עצמה כבת 17, שכב איתה, הופלל (לטענתו כמובן)
באונס של קטינה ונאלץ לברוח כי ידע שלא יקבל משפט צדק בארצות הברית. בספר הוא
משרטט סיפור של קרבן נצחי שבכל סרטיו מככבים קרבנות כמוהו, הנלחמים על האמת שלהם
מול כוחות אדירים: נערה שנכנסת להריון מהשטן (תינוקה של רוזמרי), רופא שאשתו נחטפת
ואיש לא מאמין לו (פרנטיק) וכמובן מקבת, הקרבן הגדול של אישה בוגדנית ויועצים
מרושעים, היישר משייקספיר אל מסך הקולנוע בסרט הראשון שעשה אחרי רצח טייט, סרט
מקפיא דם באמת שראיתי כהכנה לתפקיד שגילמתי בכתה ט', כמעט בלי לדעת אנגלית, של אחת המכשפות ב"מקבת" בהצגת תלמידים בקנדה (אני עוד
מדקלם בעל פה: ?When shall we meet again?/In thunder, lightning or in rain). אל היצ'קוק וקובריק
התווסף שם חדש. גמרתי את הספר ויצאתי למשימה: לראות את כל סרטיו של הבמאי הנערץ.
עברו כמה
שבועות, ובעוד אני חופר לכל מי שמוכן לשמוע (בעיקר לאחיות שלי מן הסתם) על גדולתו
של פולנסקי, קראתי שבסינמטק ירושלים מוצג "רתיעה", סרטו הארוך השני, עם
קתרין דנב, המגלמת אשה שלא מצליחה להתמודד עם העולם, נועלת עצמה בדירה ונסגרת בתוך
עולמה. לא היה לי מושג איך נוסעים לירושלים אבל היה ברור שאני יוצא לדרך. חבֵרַי תהו
למה שווה לנסוע כל כך רחוק בשביל סרט אך בלילה גשום לקחתי מפה ועם חברה שבאה איתי
נכנסנו לאוטו והגענו לסינמטק, איכשהו, ממש עם כותרות הפתיחה, למרות שלקחנו מרווח
ביטחון רציני. נכנסנו לקולנוע בדיוק כשהוקרן פריים הפתיחה, קלוז אפ על עינה של
דנב, שוט שגם מסיים את הסרט. ובתוך הסוגריים האלה - עולם שלם.
"מאחר
שידענו היטב מה סוג הפחד שאנו רוצים לבטא", כתב פולנסקי בספר, "חיפשנו
השראה ממצבים המוכרים לנו. רוב בני האדם התנסו, ברגע זה או אחר, בבעתה אי רציונלית
מפני נוכחות אימתנית כלשהי בביתם. סידור חדש של רהיטים שנשתכח מהם, חריקת לוח
רצפה, תמונה צונחת פתאום מהקיר – כל דבר יכול לגרום לתחושה הזאת". פולנסקי
ואנשי הארט איתם עבד בנו דירה שקירותיה עשויות לוחות זזים, שאפשר להגדיל והלקטין, וסגרו בתוכה אשה אחת. דנב הנהדרת, כמעט בלי להוציא
מלה, משחקת את קרול - מניקוריסטית בלגית שחיה בלונדון ונרתעת מ... הכל. הסרט עוסק
בפחד שמתעורר בתוך דירות קטנות וחדרי מדרגות והרתיעה בשם הסרט היא הרתיעה מהקשר
האנושי על כל גווניו: מיחסי מין ועד סתם שלום ברחוב, קרול היא דוגמא קיצונית לכל
אחד שפחד פעם מקשר, כי הרי מה שאצל אנשים מסוימים ברור וקל הופך לקשה ומרתיע אצל
אחרים.
הסרט נפתח בשגרה ארוכה של אשה החיה עם אחותה ובן זוגה בדירה בלונדון, אבל כשאחותה יוצאת
לחופש ומשאירה אותה לבד הופך "רתיעה" למארג של סצנות הזיה סוריאליסטיות
המבטאות את מצבה של קרול, ההולכת ומסתגרת ומגיעה למצב קיצוני בו היא פוגעת פיזית
בעצמה אבל גם באנשים אחרים. רגע השיא בסרט – מעולה בדיוק כפי שתיאר אותו פולנסקי
בספר – הוא כשידיים (דמיוניות? הכל תלוי בצופה) נדחפות מהקיר ומנסות לתפוס את
קרול. רבים מתייחסים אל הסרט כאימה פסיכולוגית, אבל זאת הכללה המפשטת את הסרט
מהעומק שלו - זה סרט על הקושי להיות אדם. בספרו מתאר פולנסקי איך כשהסרט היה מוכן הוא
הגיע להקרנה מיוחדת במועצה הבריטית לביקורת סרטים (הצנזורה). מנהל המועצה הביא
לצפיה פסיכיאטר כיועץ לענייני מין ואלימות. פולנסקי היה בטוח שהסרט ייאסר להקרנה
אבל הפסיכיאטר התרשם עמוקות והחמיא לבמאי על "המחקר המעמיק שעשה ועל כך שהביא
למסך דיוקן מדויק של סכיזופרנית אלימה".
"איך חקרת
את הנושא?", שאל הפסיכיאטר. "רק הפעלתי את הדמיון", ענה פולנסקי.
"ומה נתן לך את הרעיון לסמל את הזמן שעובר על ידי תפוח אדמה נובט
במטבח?" הוא נשאל וענה: "השעועית שגדלה במטבח של סבתי במהלך מלחמת
העולם".
אחרי הסרט ישבנו
בבית הקפה של הסינמטק, המשקיף על גיא בן הנום, שנראה לי אז מקום פלאי ממש. חברתי
ניסתה להבין מה הביא את הגיבורה למצבה. "היא בטח נאנסה כשהיתה ילדה"
היתה אחת הסברות שהעלתה (היא בנתה את התאוריה על רגע בו רואים תמונה משפחתית של
קרול, בה היא צעירה סגורה השולחת מבט מאיים ואף אלים לאביה שנראה מאיים בעצמו).
אני חשבתי שזה ממש לא משנה, היא פשוט כזאת וזהו ומה שחשוב זה יכולתו של הבמאי,
בדירה צפופה ובשחור לבן, להכניס אותך פנימה לתוך עולמה ולהרגיש הזדהות איתה, גם אם
אתה לא ממש כזה. האם מישהו יודע מדוע אנשים משתגעים? קרול מתפרקת לרסיסים, אתה מאד רוצה לעזור אך כל מה שיכול הצופה לעשות זה לראות את זה קורה.
כשאני חושב על
"רתיעה" היום אין לי ספק שקרול מהסרט היא קורבן, עוד קורבן בהיסטוריה
הארוכה של הקולנוע של פולנסקי, בדיוק כפי שהוא רואה את עצמו. יש כמובן צדק בדבריו:
הוא עבר כמה דברים בלתי סבירים לאדם, אבל הגיע רגע שהוא התחיל לקרבן אחרים. אני
מביים עכשיו סרט תיעודי על ניצול שואה שעבר ילדות נוראית וכמבוגר עשה לאחרים דברים
נוראים, אבל עצם היותו קורבן לא פותרת אותו מעונש, ואני חייב להידרש עכשיו שוב
למשפט שכתבתי לפני כמה שורות: "קיבלתי לחלוטין גם את הנראטיב שלו על איך פותה
על ידי נערה בת 13 שהציגה עצמה כבת 17, שכב איתה, הופלל על אונס של קטינה ונאלץ
לברוח כי ידע שלא יקבל משפט צדק בארצות הברית". זה מה שחשבתי ב-1991,
כשהערצתי את פולנסקי וראיתי רק את הבמאי העצום. לא רציתי לקרוא את האמת. אבל היום?
האיש הוא אנס מורשע שנמלט מעונש, ועדויות על אלימות מינית במקרים נוספים שעולות
בשנים האחרונות מעידות מן הסתם שלא מדובר ב"טעות אחת". פולנסקי אולי איש
מוכשר מאוד אבל גם פושע, ולכן מדורג די גבוה ברשימת הבזויים שצריכים לבוא איתם
חשבון. רוב מכריע של סרטיו, בהם רתיעה, הם יצירות מופת שמקומם חייב להיות מובטח,
אך עדיין, אם אראה אותו ברחוב, במקום להגיד לו עד כמה יצירתו משמעותית עבורי אעבור לצד
השני של המדרכה.
* הסריקה של קטלוג מוזיאון השעווה -באדיבות אלי אשד, שכתב בבלוג שלו פוסט נהדר על תולדות המוזיאון:
תגובות
הוסף רשומת תגובה