הבלדה על באסטר סקראגס/נטפליקס, 2019

בכורת רוב סרטי הקולנוע הנחשבים לגדולים בכל הזמנים נערכה לפני שנולדתי או כשהייתי ילד קטן. ברשימת מאה הגדולים בכל הזמנים של מגזין הקולנוע הבריטי "Sight And Sound" (הנחשבת לרשימה ה"קובעת") יש פחות מעשרה שנעשו מאז 1980 ובקיצור אין הרבה יוצרי קולנוע את שאת הקריירה שלהם ליוויתי מתחילתה בזמן אמת. אבל גם בעשורים האחרונים יש במאים גדולים שכל סרט שלהם הוא אירוע - ובהם האחים כהן. את סרטם השני, "בייבי אריזונה", ראיתי בקולנוע רחל ב-1987 ומאז אני צופה בכל סרטיהם כשלפחות שניים - "לא ארץ לזקנים" ו"בתוך לואין דייויס" - אהובים עלי מאד. כמו רבים גם אני עשיתי פרצוף כששמעתי שהאחים מביימים מערבון שיוקרן דווקא בנטפליקס, אבל זה לא מנע ממני לראות את "הבלדה על באסטר סקראגס", מערבון המורכב משישה סרטים קצרים ועל כולם (וגם על המכלול שלהם, שעוסק בעיקר במוות) יש לי דברים טובים להגיד. אך אחת מהאפיזודות עולה בעיני מעל כולן, וגם מעל רוב מה שראיתי שבשנים האחרונות, אפיזודה שהדהימה אותי בתעוזה ובכח הקולנועי האדיר שלה. פרק מספר 3, "מקור פרנסה" שמו.

עגלה ובה קרקס נודד של שני גברים נוסעת ברחבי ארצות הברית במאה ה-19. אחד הגברים, אותו משחק ליאם ניסן, הוא מעין אמרגן, איש גדול וגס שחושב על רווחים. השני הוא האטרקציה שאותה משווק בעל הקרקס – אדם ללא גפיים המאופר בכבדות ומדקלם קטעים שונים במבטא אריסטוקרטי: לעתים מחזות של שייקספיר, לעתים את סיפור קיין והבל וגם את נאום גטיסברג של הנשיא אברהם לינקולן. הם נוסעים ממקום למקום ובכל יום הטקס חוזר על עצמו: ניסן מכין את הבמה, קהל מועט מגיע והשחקן מפליא לדקלם; בסיום ההופעה עובר ניסן עם כובעו בין האנשים כשהמעות שהוא אוסף מתמעטות ככל שהזמן עובר. בעל העגלה נושא את השחקן על גבו תרתי משמע: גם כלכלית וגם כשהוא מעביר אותו איתו ממקום למקום. הם לא מדברים, רק מעלים את המופע ערב אחר ערב. במהלך נסיעותיהם מגלה ניסן אטרקציה חדשה שמתחרה בשחקן קטוע הגפיים, רוכש אותה והסרט מגיע לסוף קשה, מר ומדויק מאד שאיני רוצה להעלות על הכתב. מעבר לתסריט חסר הפשרות שיש בו ביטוי לאבולוציה חברתית קיצונית מתהדר הסרט גם בשפה קולנועית מיוחדת: מלבד סצנה אחת אין בו דיאלוג כלל והדברים היחידים שנאמרים בפס הקול הם קטעי המשחק של השחקן קטוע הגפיים.

זאת בחירה נפלאה ממש שהזכירה לי ויכוח שניהלתי ערב אחד בו ישבתי בפאב בשכונת פלורנטין, בתקופה בה למדתי קולנוע באוניברסיטה. הברמן, גם הוא סטודנט לקולנוע שלמד בקמרה אובסקורה, סיפר שבסוף שנה א' של הלימודים הם עושים סרט ללא מלים "כי זה הקולנוע האמיתי". עניתי שלדעתי אלה שטויות וקולנוע אמיתי נמצא בכל מקום בו יש קולנוע אמיתי, אבל בהמשך אותה שנה ראיתי לראשונה את "זריחה", סרטו האילם הגדול של פרדריך מורנאו מ-1927 ושיניתי דעה. בניגוד ל"הקרקס" או ל"הקבינט של דוקטור קליגארי" למשל, בהם כאשר צ'פלין מופיע כתוב "הנווד" או כשצזאר חוטף את האשה כתוב "הוא לוקח אותה למקום אפל", ב"זריחה" אין שקופיות שמקדמות את העלילה. ללא מלים הסרט עובר בין הסצנות והכל ברור לחלוטין ללא תיווך, ובקיצור כפי שאמר אותו ברמן שאיני זוכר את שמו: "קולנוע אמיתי" של תנועה הנוצרת על ידי האקספרסיביות של המשחק, הצילום והעריכה. הבמאי הנפלא רובר ברסון כתב ש"השתיקה היא ההמצאה הגדולה ביותר של הקולנוע המדבר" ואכן גם אחרי הוספת פס הקול לתמונה נעשו סרטים רבים בהם השתיקה מדברת והעלילה מתקדמת ללא מלה. ב"מקור פרנסה" גם האחים כהן הניחו את הדיאלוג בצד אך אצלם יש לסרט ליווי של דיבור אנושי: הטקסטים של השחקן קטוע הגפיים. זהו מעין וויס אובר שלא מתאר את המתרחש בסרט אלא מוסיף בתוכו רובד קסום ומאיים. אני בספק אם מישהו יכול להגיד מה תורם טקסט מתוך "הסערה" של שייקספיר להתקדמות העלילה, אבל הוא ממסך אותה בכח שמגיח לעתים בקולנוע ומרים אותו למקומות גבוהים מאד. 

התאכזבתי שהאחים כהן לא הלכו עד הסוף. יש בסרט סצנה אחת בה הולך ניסן לשכב עם זונה ולוקח איתו את השחקן על גבו. הזונה והוא משוחחים על השחקן וניסן, שלא רוצה שהוא יראה אותו באקט, מסובב אותו. גם כאן לא היה צריך דיאלוג כדי להבין את המתרחש ואני תוהה מדוע בחרו האחים לשבור את השפה של הסרט, כי קשה לי להאמין שהם לא שמו לב לכך שהם נוגעים בשלמות. אבל גם עם הסצנה הזאת "מקור פרנסה" מתבלט לדעתי מעל שאר חלקי "הבלדה על באסטר סקראגס" ועומד בפני עצמו כיצירה קצרה ואדירה המתהדרת בשפה קולנועית יוצאת דופן.