הקרקס/הדירה בה גרתי בפלורנטין, 1997

לפני כמה שבועות, כשכתבתי על פסיכו, כתבתי שאם היו שואלים אותי מה הסרט שהייתי לוקח לאי בודד הייתי אומר שכמעט כל סרט של היצ'קוק. אבל הוא לא לבד. יחד איתו עומד צ'פלין: שני במאים מושלמים בעיני. לאו דווקא הכי טובים, פשוט שניים שידעו לשלב בידור ואמנות בצורה מושלמת, שהסרטים שלהם מהנים כל הזמן ו"עובדים" כל הזמן. אחד עסק ברצח ומוסר בז'אנר של סרטי מתח, השני בבדידות האנושית ובהיות האדם בורג קטן בז'אנר של סרטי קומדיה, ושניהם עשו את מה שעשו בקלילות נפלאה.

הצ'פלין הראשון באוסף קלטות הוידאו שלנו הגיע ממותג בצבע הירוק של קרלסברג. חזרתי הביתה מהעבודה (או מהלימודים) ובת זוגי סיפרה שקנתה שישיית בירות קרלסברג במבצע שכלל מתנה: קלטת וידאו של "הנער". כילד אהבתי מאד את הסרטים של צ'פלין שהוקרנו מדי פעם בטלוויזיה, אבל גם את הרולד לויד ובאסטר קיטון והשמן והרזה ולא הבדלתי ביניהם – שחור לבן בהילוך מעט מהיר עם אנשים שרצים ונופלים, נתלים על שעונים גדולים ונקשרים אל קטרים. בחוג לקולנוע הדגישו שצ'פלין חשוב יותר אבל רק כשהכנסתי את הקלטת למכשיר חשתי לראשונה את המשמעות של הגדולה הצ'פלינית. הנווד שמוצא ילד ומגדל אותו באהבה, הרמאויות הקטנות והממזריות שלהם והסוף הטוב שבו את לבי, ואיתם הוירטואוזיות של העריכה, שכמו בסרטים אילמים נוספים בני התקופה – אבל דרמטיים יותר כמו אנית הקרב פוטיומקין או זריחה, היתה עדיין רלוונטית בשנות ה-90 (וכמובן גם היום) בדיוק כפי שהיתה בשנות ה-20. כמה חודשים אחר כך יצאתי למילואים ומישהו מהפלוגה סיפר שהוא מוכר קלטות וידאו משומשות. באחד מביקוריו בתל אביב קפץ לבקר, ובמחיר של עשרה שקלים לקלטת קניתי ממנו את רוב הסרטים הארוכים שצ'פלין ביים. רבים מנסים לפענח את סוד הקסם של צ'רלי צ'פלין ואין לי יומרה לדעת באמת מהו, אבל אז ישבתי ימים ארוכים מול מכשיר הוידאו, משנן שוב ושוב.

כמעט לכל הסרטים הגעתי עם יידע מוקדם - זמנים מודרנים, הבהלה לזהב – כולם נפלאים. אבל הסרט ששבה את לבי יותר מכל הוא דווקא אחד מהפחות מוערכים, גם על ידי צ'פלין עצמו. כשכתב, ביים, ערך, הלחין ושיחק ב"הקרקס" היתה זאת תקופה קשה עבורו: אמו האהובה מתה, אשתו השניה התגרשה ממנו, שרפה גדולה על הסט עלתה ממון רב ודחתה את סיום העבודה כמעט בשנה, מס הכנסה התלבש עליו והקהל לא השתגע מהתוצאה. רק שנים אחר כך זכה הסרט להכרה אבל עד היום לא מקבל ה"קרקס" תוית של סרט גדול, וזה כל כך חבל. מה שאני הכי אוהב ב"הקרקס" הוא סיקוונס הפתיחה שלו, המורכב משני שוטים, עוד לפני כותרות הפתיחה, ובהם לוליינית צעירה המתנדנדת בגובה רב, רגליה בתוך הטבעות. בשוט הראשון היא מצולמת מרחוק, בשוט השני מקרוב. פניה היפות מביעים תמימות ועייפות והיא משנגבת זיעה ממצחה ומביטה לצד. ראיתי את שני השוטים האלה אינספור פעמים ואני מתקשה להגיד מה יש בהם שמהלך עלי את הקסם הזה. אולי כי יש שם עצב גדול המנוגד כל כך למה שמצפה אדם שמתיישב לראות סרט של צ'פלין. זאת הפתיחה הנוגה ביותר לקומדיה שאי פעם ראיתי, הטוענת את הסרט ברגש שמלווה גם סצנות מצחיקות כמו הכניסה של צ'פלין לכלוב האריה או הסצנה בה הוא מחליף את ההולך על חבל.

במרכז הסרט הדמות הקבועה של צ'פלין, הנווד, הבורח מהמשטרה החושדת בו שהוא כייס. הנווד מתחבא בקרקס, שם הוא מוצא את עצמו בתור שרת ומהר מאד בתור אטרקציה. הוא מתאהב בלוליינית שהיא גם בתו של מנהל הקרקס האכזר, אבל היא אוהבת את ההולך על החבל. מנהל הקרקס מסרב שבתו תקיים קשר עם גבר כדי לא לפגוע בפרנסה, ההולך על החבל בורח ומשאיר את הזירה לצ'פלין בקטע מופלא בו הוא מלהטט בין החבלים. כאשר מנהל הקרקס מכה את בתו הלוליינית, הנווד הוא היחיד שקם להילחם בו. הנווד והלוליינית בורחים ונראה שעתידם לפניהם, אבל הנווד טוב הלב לא חושב על עצמו אלא עליה ומאחר והוא יודע את מי היא אוהבת הוא נחפז למצוא את ההולך על החבל ומפגיש ביניהם. הם נישאים, חוזרים לקרקס ומציעים לצ'פלין לבוא איתם אבל הוא יודע שאת מה שבאמת רצה כבר לא ישיג, ובסיום הסרט נשאר לבדו.

ראיתי את הסרט הזה המון פעמים ואחר כך שוב עם הילדים שלי והוא הצ'פלין העדין והיפה ביותר לדעתי (ואולי גם לדעת פדריקו פליני שלקח הרבה מאד מ"הקרקס" לסרטו "לה סטרדה"). אין בסרט הזה רגע אחד שעובר את הגבול, רגע אחד מאומץ או רגע שבו משהו דועך בקצב. מורי האהוב אברהם הפנר אמר שאחרי שצ'פלין יוצא מדלת מסתובבת אין יותר בדיחות שאפשר לספר על דלת מסתובבת; אבל גם אחרי שצ'פלין חושב על האחר ומוותר על מה שהוא יכול לזכות בו לטובת האמת, אין יותר מה לספר על דרך הישר.

ואם נחזור לשאלון של "סרט לאי בודד", אני מניח שהשואל לא יאפשר לי להיחלץ עם התשובה "כל סרט של היצ'קוק וצ'פלין". אתה חייב לבחור, הוא יגיד, ואני אענה: אם אני חייב לקחת רק סרט אחד לאי בודד אקח את "הקרקס".