פסיכו/ מכשיר הוידאו בבית הורי באשקלון, 1991

מכשירי הוידאו החלו לזרום לבתי החברים בתחילת שנות ה-80. היו אבות שחזרו ממלחמת לבנון עם כאלה, ההשתוללות הכלכלית של תקופת שר האוצר ארידור אפשרה "וידאו לכל פועל". בכל בית היה מכשיר כזה. רק אצלנו לא.

האם וידאו נתפס על ידי הורי כמותרות? כמשהו שישתלט על הזמן הפנוי שלנו? אכן כן, אבל היתה סיבה שלישית: כך לא רואים סרטים. קולנוע שייך לבית הקולנוע והמכשיר הביתי הורס את הצפיה. נכון שראינו סרטים ששודרו בטלויזיה (אני זוכר שהוקרנו סרטי קולנוע רק בימי רביעי וששי), אבל זה היה "מחוסר ברירה": הליכה לקולנוע נחשבה לפעולה תרבותית, ואצלנו בבית אמרו שסרט קולנוע לא רואים בוידאו. בכל זאת הצטרפנו לציביליזציה בשנת 1991, בזכות תכנית מדוקדקת שיזמתי ובוצעה למופת ע"י אחותי האמצעית. היא עמדה לעבור ניתוח ולי היה ברור שכשתתעורר מההרדמה אבא שלנו ישאל אותה מה היא רוצה שיקנה לה. התכוננו היטב מראש בסגנון "כלבי האשמורת" ואכן כשפקחה עיניים ואבא שלי שאל מה היא רוצה אחותי מלמלה: ו-י-ד-א-ו...  וכך היה.  עולם חדש נפתח בעיקר בזכות ספריית סרטים שהיתה אז בשכונת מגדל באשקלון: חנות ענקית ובה קולנוע מכל הסוגים: פתאום לא היית צריך להסתפק במה שיש בקולנוע או להתחנן לחברים שיביאו משהו אלא ללכת לבד ולקחת סרט, לפעמים משהו שתמיד חלמת לראות ולא היה איפה ואיך. ונדרס, פליני וברגמן לצד פקינפה, ויילדר וספילברג הפכו לאורחים קבועים בסלון. וכמובן היצ'קוק. באתי הביתה יום אחד, ראיתי שאחותי הביאה את "פסיכו" ומאד התרגשתי. תמיד רציתי לראות את הסרט הזה, ואיכשהו לא היתה לי הזדמנות. פעם קניתי ספר ושמו good guys and bad guys ובו סיפורם של כעשרים סרטים שהתמה המרכזית היא שיש בהם מאבק בולט בין טוב לרע. לצד סיפורי הפקה ודף קרדיטים תואר סיפור העלילה מלווה בתמונות. בכל עמוד היה שם ספויילר רציני מאד, אך בדף של פסיכו סיימו את התסריט במשפט: "והסוף? היצ'קוק היה מתגלגל בקברו אם היינו מספרים". נאמן לרעיון שאת הסוף של פסיכו לא מגלים למי שלא ראה, החלטתי שלא אנסה לדעת מהו עד שאראה את הסרט. השנים עברו והקפדתי לא לקרוא על הסרט ולהתרחק משיחות עליו. נאמן למה שנכתב בספר אנסה לכתוב על פסיכו בלי ספוילרים כבדים מדי.

פסיכו סרט מושלם בעיני. נכון שאם יצמידו לי סכין לצוואר עדיין אדרג אותו רק במקום השני ברשימת סרטי היצ'קוק האהובים עלי, אבל זה בעיקר בגלל החשיבות של חלון אחורי עבורי. אך בעוד את חלון אחורי לא ראיתי שנים, בכל פעם שתהיה לי הזדמנות לראות את פסיכו אעשה זאת, ובכל פעם אני נהנה בצורה לא רגילה. אם היו שואלים אותי איזה סרט הייתי לוקח איתי לאי בודד יתכן וזאת היתה התשובה (יש עוד מועמדים כמובן, לחלקם עוד אגיע כאן). מה יש בו שכל כך עובד? לימים קראתי שכשיצא הסרט נכתב עליו משפט שאני אוהב מאד: "היצ'קוק הוא לא במאי רציני (חוץ מבסרטיו הגרועים)". זה באמת לא סרט רציני ואין שום כובד ראש ב"פסיכו" – אך לצד בידור נפלא היצ'קוק מפעיל את הצופה ברמה הגבוהה ביותר ומביך אותו פעם אחר פעם - בעיקר כי במהלך הסרט, כמו הדמויות הראשיות, גם הצופה סובל מפיצול אישיות משמעותי. הסרט מתחיל כשמריון קריין, מזכירה שנדמית כאשה ערכית ומהוגנת, גונבת מהבוס שלה כסף ובורחת. אחרי שהיא כמעט נתפסת על ידי שוטר בסצנה מורטת עצבים מריון מגיעה למלון נטוש ופוגשת את נורמן בייטס, אותו משחק אנתוני פרקינס בהופעה שאין שניה לה בתולדות הקולנוע, ושעל אישיותו המפוצלת והמורכבת כבר נכתבו אינספור מלים. כאשר מריון נרצחת בסצנת המקלחת הידועה מתחיל בייטס, המאשים את אמו הזקנה, הקנאית והמסרסת ברצח ("oh, mother, what have you done!") להשמיד עדויות ובאותו רגע גם הצופה נחצה לשניים (לפחות לשניים). אני זוכר שכשהייתי ילד תמיד היינו שואלים בסרטים: לטובת מי אתה? בסרט הזה אין תשובה אחת: עוד לא החלטת אם אתה עם קריין, ספק גנבת ספק אשה במצוקה, והנה היא, מי שחשבת שאמורה להיות גיבורת הסרט, נרצחת באכזריות ואתה עובר לעקוב אחר גיבור חדש וכנראה שלילי. או שהוא בעצם אדם טוב הנמצא בסיטואציה בלתי אפשרית? הדקות בהם נורמן בייטס משמיד עדויות לרצח הן שיא של אותה דואליות, בעיקר הרגע בו הוא מטביע את המכונית של מריון, כשבתא המטען מונח התיק ובו הכסף שגנבה. בייטס דוחף את המכונית לביצה ומביט בה שוקעת, כשלפתע היא נתקעת בבוץ, חצי בפנים, מפסיקה לשקוע. בייטס מתרומם בבהלה ואחרי רגע המכונית ממשיכה בשקיעה לקרקעית הביצה. זה רגע ענק בו הצופה צחובר לחלוטין לאיש שעוזר להשמיד ראיות של רצח שאמא שלו ביצעה, ובדיוק כמו בייטס, גם את אנחת הרווחה שלי שהתחלפה בחיוך כשהמכונית אכן טבעה בבוץ שמעו בכל הרחוב. אני השמעתי את אנחת הרווחה הזאת בכל פעם בה ראיתי את הסרט, וגם כל אלה שישבו לידי בקולנוע, כנראה בכל העולם, חוו את הרגע הזה. אין צופה שנשאר אדיש. קשה לתאר איזה סיפוק אתה מרגיש כשבייטס מצליח להעלים את המכונית בבוץ. לחלוטין פיצול אישיות ושיא של מתח.

שיחזור רגע מסצנת המקלחת אצלנו בבית

למרות שבדקותיו האחרונות הסרט הולך לכיוון ברור עדיין סצנת הסיום שלו פשוט מפתיעה, מקפיצה ומשוגעת לגמרי. אבל היצ'קוק הרי יתגלגל בקבר אם אספר...