חלון אחורי/קולנוע רחל באשקלון, 1981
בקו אוירי של בערך מאתיים מטרים, במעלה הדשא הגדול של שכונת אפרידר
באשקלון, אחרי שאתה חוצה את הצד המזרחי של שדרות דרום אפריקה, הגעת לגן עדן –
קולנוע רחל. כמו כל אלה המכורים לקולנוע של ילדותם גם אני זוכר היכל קודש: תמונות מתוך הסרט מוצגות בחלונות ראווה מזכוכית מחוץ לרחבת הכניסה, דרך מדרגות המובילות אל תור מכירת הכרטיסים
שם יושבת הגברת זלקין הזקנה ומוכרת כרטיס לכל דיכפין (כנער שמעתי שם את המשפט: אם
ילד בן ארבע יבוא עם כסף אני מוכר לו גם כרטיס ל"עמנואל"), דרך המבואה עם
ציור קיר של נשים עובדות בשדה. ליד הציור יש קיוסק, שלנו לא נתנו לקנות בו ("פופקורן זה בזבוז
כסף"). בתוך האולם כסאות עץ חומים, פתאום מישהו צורח כי
נצבטה לו האצבע כשקם בחושך, בקבוקי שתיה מתגלגלים מהשורה האחרונה, הגבוה לפניך מסתיר, זה שלידך מעשן טיים
בשרשרת. ותמיד יש מה לראות.
 |
| קולנוע רחל בימיו היפים |
אני זוכר שראיתי עם אמא שלי את "עשרים
אלף מיל מתחת למים" הנהדר עם קירק דאגלאס, את "האנשים
המופלאים במכונות המופלאות" עם אבא שלי שהדביק אותי באהבה לטרי תומאס ופיטר
יוסטינוב, את "מלחמת הכוכבים" עם חבר טוב ואביו, שהסביר לנו
שבעתיד האדם ייכחד והנמלים ישרדו ויתחילו אבולוציה חדשה... התרגלתי שכמעט כל שבוע
אני מבקש מההורים כסף והולך עם חברים לראות סרט. וכך גם התכוננתי לעשות כשהוקרן
"חבורת הלוחמים", סרט הכנופיות של וולטר היל. מישהו כתב על הלוח בכיתה: "היום בשבע וחצי בקולנוע רחל, רק הבנים" אבל לתדהמתי אמא
שלי הודיעה שלסרט הזה היא לא מרשה לי ללכת. "אבל כולם הולכים, ואתם תמיד
נותנים לי לראות, ואתם תמיד אומרים שאין כמו קולנוע..." לא עזר. הלכתי לישון מוחה וזועם, החברים לעגו לי למחרת בבית הספר ("ההורים שולחים אותו למיטה בשמונה...") והזמן הכהה את הבושה.
כמה חודשים אחר כך הוקרן בקולנוע רחל "חלון אחורי" של אלפרד היצ'קוק. השנה היתה 1981, בערך שנה אחרי מותו של הבמאי הגדול גדול גדול הזה,
שעד אז לא ראיתי אף אחד מסרטיו (בכל זאת הייתי בקושי בן 11) ושבעיקר שמעתי וקראתי
שהיה מסתורי גם בחייו ושהסרטים שלו מפחידים מאד. אחרי שהיצ'קוק מת ערכו בישראל מחווה מדהימה
לזכרו: חמישה מסרטיו – חלון אחורי, ורטיגו, האיש שידע יותר מדי, החבל וצרות עם
הארי הוקרנו שבוע אחר שבוע ונדדו בין בתי קולנוע ברחבי הארץ. כקורא אדוק של רשימת "איזה סרט
מוקרן איפה" ביַרְכְּתֵי העיתון עקבתי אחר ציוני המבקרים (אני זוכר 5 כוכבים לחלון אחורי
ו-4 וחצי לורטיגו), וראיתי איך הסרטים, שהוקרנו בתל אביב, עברו לירושלים ולחיפה ואז לערי השדה של ישראל, עד שנחתו בקולנוע רחל באשקלון. למוד ניסיון כואב
מ"חבורת הלוחמים" לא העזתי לבקש ללכת לראות היצ'קוק, ויום אחד, בארוחת צהריים, אמא שלי שאלה: "אתה רוצה לראות את חלון אחורי?"
- אבל לא הרשית לי
לראות את חבורת הלוחמים, איך את מרשה לי לראות היצ'קוק?
ואמא
שלי ענתה במשפט מפתח. אני לא יודע אם היא חשבה עליו או שזה פשוט יצא לה כי זה כל
כך ברור: "אני לא רוצה שתלך סתם לסרטים אלימים שהורגים בהם אנשים בלי סיבה, אבל אצל היצ'קוק זה לא סתם.
בסרטים שלו תמיד יש פשע אחד וכל הסרט סובב את הפשע הזה. ובסוף גם יש צדק".
ובדיוק כמו בסרט של היצ'קוק, כמה שהיא צדקה. הקולנוע שלו תמיד עוסק בפשע אחד,
ותמיד כל הסרט נסוב סביב הפשע הזה. ובסוף יש צדק. גם אם הגיבור הוא דמות מפוקפקת,
גם אם הוא לא תמיד ישר בדרך שלו לאמת, הוא ישיג אותה כי הוא צודק ונעשה לו או
לקרוב אליו עוול, כי הוא עבד קשה בשביל האמת, כי למרות שכולם נטשו אותו מְפַעֵם בו
הרצון להוציא את האמת לאור. גם אם מדובר בתיירת צעירה ("הגברת הנעלמת"),
גם אם זה כומר שמגן על רוצח בגלל שבועה ("אני מתוודה"), הם לעולם לא
יוותרו.
 |
| כרזת הסרט חלון אחורי במטבח של "נורמה הפקות" |
את זה אני יודע היום, אבל ב-1981 פשוט יצאתי מהבית לקולנוע רחל שמח
וטוב לב. לדעתי חבר טוב הצטרף אבל יתכן גם שהלכתי לבד, נכנסתי לקולנוע –
ובלי להגזים: יצאתי אחר. מעבר להנאה מסרט היצ'קוקי מושלם, מעבר למתח האדיר שחשתי, איפשהו
במהלך הסרט הבנתי שהכל מתרחש במקום אחד: בדירתו של גיבור הסרט, הצלם ששבר את רגלו ויושב
בכסא גלגלים. יצר המציצנות ועדשות המצלמה שלו מאפשרות לו לעקוב אחר השכנים, לראות
רצח ואז לנסות ולהוציא את האמת לאור. הצופה צופה בו פועל בדירתו או רואה רק את מה שהגיבור רואה כשהוא מביט מהחלון האחורי בביתו. מלבד שוט אחד, זה שבסצנה
הכמעט אחרונה (אני מנסה לא לעשות ספוילר אם יש מי שלא ראה), הכל במקום אחד. אתה לא רואה יותר ממה שרואה הגיבור ולא יודע יותר ממנו. זה נשמע
טריוויאלי אולי, אבל לילד בן 11 באשקלון של 1981 זה היה מטריף. האפשרויות שהקולנוע מציע, שעד אז היו
עבורי אך ורק בתחום הסיפור, הפכו פתאום למימד ויזואלי ומוחשי. אני ממש זוכר את
עצמי מרחף מעל הדשא בדרך הביתה, מרגיש שחוויתי גְּדֻלָּה. לימים אמא שלי אמרה לי שכשחזרתי הביתה מהסרט אמרתי שאני רוצה להיות במאי.
כל כך יפה ומוחשי השילוב בין הסיפור האישי והחוויות האישיות לבין הסרט.
השבמחק