הקבינט של ד"ר קליגארי/החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, 1995
התחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת
ת"א בנובמבר 1995, בשבוע בו נרצח יצחק רבין.
בשנה הראשונה עסקתי בעיקר בהשלמות: צפיתי בסרטים שתמיד רציתי לראות ולא היה
לי זמן או איך. מלבד ביקורים קבועים בארכיון של האוניברסיטה, שהוקם ונוהל על ידי
ליביו כרמלי הנהדר, בכל הקורסים היתה חובת צפיה בסרטים. זה גרם לקיטורים
והברזות אצל לא מעט מחברי אבל היה אושר ועושר עבורי: עד היום זכור לי הקורס
"מבוא לתולדות הקולנוע" עם נחמן אינגבר כשיעור המהנה ביותר שלמדתי ורק
צפיות החובה בקורס על מבע קולנועי האפילו עליו. בכל חמישי בבוקר הרצאה של שעתיים
ואחריה צפיה בקלאסיקה קולנועית. קיבלנו את הרשימה בתחילת הקורס ונשמתי נעתקה
כשראיתי שלצד אנטוניוני ופליני, קוראסוואה וגודאר סוף סוף אצפה ב"קבינט של
ד"ר קליגארי".
ליד בית הורי באשקלון גר חבר טוב
ובביתו היה מונח ספר ושמו "75 שנות
קולנוע". ספר זה תפס אותי כבר בכתה ב': בכל פעם שהיינו יושבים לראות טלויזיה
בסלון הייתי מרים ומעלעל: כילד קטן רק הסתכלתי בתמונות הגדולות והמרגשות של גיבורי מערבונים וסרטי מדע בדיוני, כשגדלתי התחלתי לקרוא: על
הולדת הקולנוע בדצמבר 1895 בפאריז, על גדולי הקולנוע האילם, על האסכולה הסובייטית,
הקולנוע בצרפת בין המלחמות, מהפכת הסרט המדבר ועד לעמוד שתיאר (בשנת 1970, השנה בה
נחתם ופורסם הספר) את עתידו של הקולנוע. כשהגעתי לגיל 10 בערך חברי נתן לי את הספר
במתנה וכך העברתי לילות רבים כשאני קורא בו הלוך ושוב ובעיקר מדמיין את הסרטים
עליהם קראתי. יחד עם קולנוע רחל, "75 שנות
קולנוע" (שתורגם בשפה מליצית ונהדרת) היה בית הספר הראשון שלי ולא מאסתי
לקרוא שוב איך אנשי הקולנוע הדֵנים של תחילת המאה ה-20 היו אלה שהפכו את
ה"פאם פאטאל" לדמות קולנועית טיפוסית גם בלי שהבנתי מה זה פאם פאטאל, או
איך "כל במאי בעל שם רוצה ליצור מערבון".
שני עמודים תפסו אותי יותר
מאחרים: אחד ובו שלוש תמונות מלחיצות מתוך "כלב אנדולוסי" של לואיס
בונואל, ועמוד הפתיחה לפרק על האקספרסיונים הגרמני. הפרק נפתח בתיאור קצר של
גרמניה בשנת 1919, מדינה המנסה להתאושש מתבוסתה במלחמת העולם. באותם ימים, נכתב
שם, טולטלה ברלין בגלל סרט שהוקרן ושמו "מרפאתו של דוקטור קליגארי".
"זהו סיפורו של מהפנט", נכתב בספר, "המציג בירידים עממיים איש מוזר
ומזה רעב המתקרא צזאר, ומאלצו לבצע פשעים. לילה אחד נחשפת נערה. צזאר נאלץ לוותר על
זממו שהתכוון לבצע בקורבן משהוא נוכח כי דולקים אחריו. את עלילת הסרט מספר ארוסה
של הנערה והוא מגלה לצופים, כי ד"ר קליגארי השטני אינו אלא מנהלו של המוסד
העירוני לחולי רוח. אך בסיומו של הסרט לומד הצופה, כי הצעיר המספר את העלילה נמנה
על חולי המוסד הנמצאים בטיפולו של אותו רופא. סיפור הזוועות החולני לא היה אלא פרי
דמיונו החולני של אדם בלתי שפוי בדעתו... הבמאי רובט וינה היה יצר סגנון מקורי
שיכונה מכאן ואילך ה"סגנון האקספרסיוניסטי".
וליד הטקסט תמונת אדם מוזר, מן הסתם
צזאר מזה הרעב, הגורר אשה הלבושה בלבן. התמונה והטקסט רדפו אותי שנים. לילות רבים
העברתי בקריאה חוזרת של אותן שורות, והן הילכו עלי קסם. לא ידעתי מה זה
אקספרסיוניזם ולא מצאתי דרך לראות את הסרט אבל ככל שדמיוני איפשר המצאתי אותו מחדש פעם אחר פעם: מה באמת עושה קליגארי, איך צזאר כן חוטף בסוף את הנערה, כיצד
קליגארי וצזאר בעצם משתפים פעולה. עם השנים קצת שכחתי מהסרט ומהספר אך כשראיתי
שהוא ברשימת הצפיה שמחתי. נסעתי לבית הורי, לקחתי את "75 שנות קולנוע"
לדירה בה גרתי בתל אביב ובלילה שלפני קראתי בו שוב. לא אגזים אם אכתוב שברגל רועדת
נכנסתי למחרת לבניין החוג, ביחד עם כמאתיים תלמידי החוג לקולנוע.
 |
| צזאר מזה הרעב גורר את הנערה, מתוך 75 שנות קולנוע |
כדי להנות מסרט כמו הקבינט אדם צריך
"לבוא מוכן". גם מי שאין לו בעיה עם שחור-לבן וקולנוע אילם צריך לדעת
שיש כאן קצב אחר. כמובן שיש סרטים אילמים שהקצב שלהם עובד נפלא עד היום (ועל חלקם
עוד אכתוב), אך יש כאלה שתוקפם הוא של מסמך היסטורי בלבד, בנויים על הבעות פנים קיצוניות
ומהלכי עלילה מוזרים שלעתים נשענים יותר מדי על כותרות המתארות את המתרחש ולא על אמנות הקולנוע.
לשמחתי גיליתי באותה צפיה ש"הקבינט של ד"ר קליגארי" הוא מהזן
הראשון ובגדול. קודם כל, ואת זה אני כותב כמחמאה, צפיה בקבינט היא דבר לא נוח: אתה
כל הזמן מרגיש שאתה מיד נופל, פשוט כי הכל עקום. הארכיטקטורה של הסרט היא אלכסונית, מה שטוען את הצפיה במתח שלא פוסק לרגע. אנסה להסביר: הרחובות עקומים,
הקירות אינם מקבילים, פנסי הרחוב נוטים בזויות בלתי אפשריות ויוצרים עולם מסוייט
שעוטף אותך מהרגע הראשון. באותם ימים למדתי קורס נהדר נוסף, מבוא לתולדות הספרות
אצל פרופ' מנחם פרי. בין השאר דיבר פרי על מבע משולב ובו דיווּחו החיצוני של המספר
על דבריה של דמות ספרותית משלב פריטים מתודעתה. אם שואלים את התאוריה לקולנוע,
איני מכיר הרבה דוגמאות טובות של מבע משולב כמו "הקבינט של ד"ר
קליגארי": העיצוב העקום והמרהיב גורם לצופה לראות את הסרט כמו אדם לא שפוי
בעצמו, וככזה הוא לא יכול לדעת מי מהגיבורים דובר אמת; אתה פוסע בסיוט
מתמשך שלא נגמר גם כשעולות כתוביות הסיום. אין בסרט הזה דבר אחד הגיוני ובטח לא
משהו שיש בו שיווי משקל. ומאחר שאת כל הדברים האלה אפשר להגיד על גרמניה המפורקת
של 1920 אז הרווח פה גדול עוד יותר. מלבד עיצוב התפאורה המדהים בולטים גם משחקי
האור והצל, האיפור וכמובן השאלה הפתוחה בסוף: מי כאן המשוגע? האם המספר אכן מעליל
עלילות על הרופא הטוב שמטפל בו, או שמא הרופא המסוכן והרצחני הוא שאישפז בכפיה את
המספר כדי שלא יאמינו לו? המנגנון הזה הועתק בעוד סרטים רבים, בהם "שאטר איילד" של סקורסזה, אבל לטעמי אף אחד לא מתקרב
ל"קבינט".
לא הרבה שרדו באותו יום את קליגארי:
תנועה ערה לכיוון היציאה נרשמה כבר מההתחלה ורוב הסטודנטים יצאו לקפיטריה או לדשא.
אולי עשרים איש נותרו באולם כשעלו האורות, אבל נדמה לי שכל העשרים חייכו אחד לשני
כשותפים לסוד: הרגע ראינו סרט גדול. ואין משפט טוב יותר לסיכום מאשר זה שנכתב בעמוד האחרון של הספר "75 שנות קולנוע": "קשה היה להמציא אמצעי גמיש ומשוכלל יותר
מאשר קולנוע להקניית ידע ותרבות ואף לא להעלות על הדעת אמנות מושלמת יותר".
תגובות
הוסף רשומת תגובה