איש הפיל /מסך הטלוויזיה בביתי, אוטווה 1986
ערב אחד, אחרי
משחק כדורסל בשכונה בה גרתי באוטווה, ישבתי עם חברים ופתאום אחד אמר: שמעתם שהוא
חזר? הוא אמר רק "הוא", אבל הם הבינו מיד על מי מדובר. "מי זה הוא" שאלתי
והם סיפרו שלפני שנתיים, כשהיו בכתה ז', שני בנים מהכיתה הלכו בליל הלואין לבקש
"טריק או טריט" ורק אחד חזר. גופת השני התגלתה אחרי יום, חנוק בשרוכי
נעלי הגלגיליות שלו, וזה שחזר נעצר והואשם ברצח. מדהים, אמר אחד מחברי, זה יכול
היה להיות אני, הוא הציע לי לבוא איתו לסיבוב ממתקים אבל אמא שלי אמרה שמאוחר מדי
ושאשאר בבית. אז זה שהוא חזר אומר שהוא לא רצח את חבר שלו, שאלתי, יותר מתחנן
משואל. אי אפשר היה להוכיח מה קרה שם, לחש אחד החברים, ואני לא מתכוון לברר. דרך
אגב, אמר לי, הוא גר מול הבית שלך.
גרנו בבית דו
קומתי שמאחוריו היה שדה שקפא בחורף ולפניו הצטלבות רחובות קטנה, והוא חזר לגור עם
הוריו במורד אותו כביש. זיהיתי אותו מיד: נער גבוה עם מבט מפחיד, שיער צבוע שחור
ומגולח בצדדים. הוא נהג לשבת על מכסה המנוע של מכונית שעמדה בכניסה לחניה בבית
שלו, מעשן סיגריה. לא נראה שיש לו מה לעשות, מעולם לא ראיתי אותו בשום מקום מלבד
על מכסה המנוע. הוא פשוט ישב שם ועישן. מחלון חדרי היתה זוית ישירה אליו והייתי
מביט בו עד שהיה חוזר לתוך ביתו. מאותו יום כל הליכה הביתה לוותה במבטים חשדניים
לכל כיוון. כמובן שלא אמרתי מלה לאיש, פשוט פחדתי לבד. ופחד לבד היה עניין מוכר
היטב בזכות עוד שני דברים: התחלתי לקרוא ספרים של סטיבן קינג (שעוד יקבל את המגיע
לו בפוסט עתידי) וראיתי בכל ששי בלילה את "סרט האימה של חצות".
חשוב לציין
שהדבר המשמעותי ביותר במעבר לחו"ל היה המעבר לטלוויזיה רבת ערוצים. מערוץ
אחד, עם גיבוי קל מערוצי הטלויזיה של ירדן, עברתי לחיים בהם יש עשרות אופציות
לצפיה. ראיתי המון סדרות וסרטים, בעיקר בלילות. חשבתי שאולי אהיה בלש אז עקבתי
במיוחד אחר סדרות משטרה, ולילה אחד נפלתי על רצועת סרטי האימה של יום ששי, בערוץ
קנדי נידח. לפחד לבד מול הטלויזיה זאת חוויה מעולה: לראות סרט אימה עם עוד אנשים
בקולנוע תמיד מרדד קצת את הפחד והופך אותו למשהו קבוצתי. כשכולם קופצים יחד זה גם
קומי במידה מסוימת, אבל כשאתה לבד זה... עמוק יותר, כמו לחוות כל דבר לבד. אהבתי
את הרגע בו הייתי יורד מחדרי אל הסלון בימי ששי, רגע לפני חצות, כולם בבית כבר ישנים, מדליק את
הטלוויזיה ורואה את הפרומו לסרט שיגיע מיד. ראיתי קלאסיקות נהדרות של דרקולה
ופרנקנשטיין וגם את פרדי קרוגר וג'ייסון, "הלואין" עם ג'יימי לי קרטיס
הצעירה זכור לי כסרט עצום. למדתי להכיר את בלה לוגוסי, בוריס קרלוף ואת כריסטופר
לי, הדרקולה האהוב עלי. הסרט הכי מפחיד שראיתי היה "פרנקנשטיין יצר אשה"
(לא לבלבל עם כלתו של פרנקנשטיין הקלאסי) ובו בתו של בעל פונדק הסובלת מנכות
ועיוות בפניה, נרצחת ומוחזרת לחיים על ידי פרנקנשטיין (הפעם פיטר קושינג המעולה)
כשבתוכה נשמה של רוצח שהוצא להורג בגיליוטינה וחוזר לנקום. כן, הזוי כמו שזה נשמע
ומפחיד מאד. אלה סרטים שחווית הצפיה בהם מתחברת אצלי ללילה, שמיכה ורעד מול
הטלוויזיה, כשהוא אורב בחוץ עם שרוכי נעליים...
***
אינני יודע מדוע
שובץ איש הפיל דווקא כסרט אימה, אבל אין ספק שהאימה בו גדולה בהרבה מאשר כל סרטי
האימה שראיתי. זה שהגהנום הוא הזולת מודגש בסרט הזה בדרך שאי אפשר לעמוד בה, אבל
זה שלעתים מה שנתפס כמכוער הוא היפה מקבל כאן דימוי בלתי נשכח. לא ידעתי דבר על
הסרט ולא שמעתי על דייויד לינץ' לפני שראיתי אותו (זה סרטו הארוך השני; אני ראיתי
אותו לפני ש"קטיפה כחולה" יצא לבתי הקולנוע באותה שנה), ואני מניח
שהתגובה העזה שלי לסרט קשורה מאד לכך שלא ידעתי עליו דבר לפני שראיתי אותו מלבד
העובדה שמדובר בסרט מפחיד, כי אחרת לא היו משבצים אותו בששי בלילה. הייתי בטוח
שמדובר בסרט בסגנון איש הזאב, עוד גיבור של ימי ששי מתחת לשמיכה, רק שבמקום איש הזאב זה פשוט איש הפיל. אבל מהרגע הראשון, בו רואים את הפילים משתוללים על רקע פניה
של אשה ואז שומעים בכי של תינוק, הבנתי שאני נכנס לעולם אחר לגמרי. ישבתי מהופנט ואיני זוכר את עצמי מחובר כל כך
לגורל דמות כמו באותו הלילה.
זה התחיל
כשאנתוני הופקינס המשחק את דוקטור טרבס (שנים לפני שהפך לדוקטור לקטר) הולך לראות
מופע קרקס ונתקל בדמות הנוראה של איש הפיל. אמנם בשלב זה אנו רואים רק צל מעוות
אבל הדמעות של הופקינס, המשחק איש הומני בתקופה דיקנסית חשוכה, מרגשות מאד וטענו
אותי היישר אל תוך הסרט. איש הפיל הוא כינויו של ג'ון מריק, שזכה לכינוי בגלל מחלה נוראה שעיוותה את פניו וגופו, כשחלק
מהעיוות הוא גידולים על העור שנראים כמו עור של פיל. הופקינס סוגר עם בעל הקרקס
המציג את איש הפיל לראווה שהוא יבוא אליו לבדיקה, ואנו רואים לראשונה את מריק
מסתובב ברחוב, עם מעיל שחור ארוך וברדס מבד לבן על פניו. הפחד מהרגע שיחשוף מה יש
מתחת לברדס גדול הרבה יותר מאשר האימה ברגע בו רואים אותו לראשונה, וזאת חתיכת
אימה. מריק סובל מהתעללות קשה תחת בעל הקרקס, מהקהל שמגיע לראות אותו וגם מאנשים
שאמורים לדאוג לו. כאשר הופקינס מביא אותו לבית החולים מסרבים אנשי המקום לקלוט
אותו, מנסים להוכיח שהוא לא מתאים ושולחים אותו בחזרה לקרקס. בעל הקרקס ממשיך
להתעלל בו, הופקינס לוקח אותו תחת חסותו ומתחיל ללמד אותו להתנהג כאדם. מריק שנתפס על ידי החברה כמפגר מתחיל
לדבר, מתגלה כאיש נבון ומתיידד עם אנשים טובי לב שרוצים לעזור לו, אבל הם ספורים
מדי. הסוף נורא – מריק מוכה ומושפל ומנהל הקרקס, אותו משחק פרדי ג'ונס האדיר (עד
היום עבורי הנבל הגדול ביותר של הקולנוע בזכות התפקיד הזה), תולה אותו בכלוב
הקופים. נמוכי קומה המוצגים גם הם לראווה בקרקס עוזרים לו לברוח, הוא מגיע ללונדון ושם מושפל שוב על ידי
ההמון. כשהופקינס מוצא אותו הוא כבר שבר כלי, ולמרות שבבית החולים הוא מתאושש
מהמכות הוא מת מדלקת ראות. רגע לפני מותו הוא נזכר באמו שרה לו שיר כשהיה ילד קטן,
בסצינת סיום קורעת לב. רק אחר כך למדתי שאיש הפיל היה כינוי של איש אמיתי שחי וסבל בבריטניה של המאה ה-19, ומנגד
שג'ון הארט, השחקן שמשחק את מריק, בילה בכל יום שבע שעות בחדר האיפור כדי להגיע לתוצאה
הרצויה.
הרבה זמן עבר עד
שהצלחתי להתמודד עם הדימויים הקשים שראיתי בסרט ולמצוא להם את המקום הנכון בראשי.
אבל בעקבות הצפייה עדכנתי את רשימת הסרטים האהובים בכל הזמנים ו"איש
הפיל" עקף את "חלון אחורי" כסרט מספר אחת, לפחות עד גיל 19. עיצוב
האוירה, המשחק, האיפור – הכל היה מושלם בעיני באותו לילה. אבל בעיקר התרשמתי מהדרך
בה לינץ' הופך את מסעו של מריק לסרט כל כך מורכב: בהתחלה אתה מרגיש שאתה מציץ
במופע אימים מלחיץ וחולני, אחר כך אתה מלא רחמים ואז מתגבר הכעס ובסוף אתה מכבד את האדם
באשר הוא אדם, כשהטוב ברור והרע ברור עוד יותר. נראה שאין הרבה דמיון בין הסרט
הזה למלהולנד דרייב למשל, אבל גם כאן יש מציאות סיוטית שבתוכה ניצוץ אמיתי של
חמלה, מה שלינץ' מביא למסך גם ברגעים הכי עמומים שלו ולכן תמיד יישפט אצלי
לכף החסד, לא רק כבמאי השולט במדיום בצורה טוטאלית.
***
והוא? ברגע
מסוים התחילה לשבת איתו על מכסה המנוע מישהי שלמדה איתי בשכבה. היא גילחה את ראשה
בסגנון מוהיקן כמוהו, אבל הם נראו רגועים והחיוכים שלה היו פחות מלחיצים משלו.
אחרי כמה זמן שמתי לב שהוא נעלם, ובסוף השנה אנחנו חזרנו לאשקלון. מעולם לא ביררתי
אם מה שסיפרו לי החברים היה אמיתי. אני מניח שאם עבדו עלי הם היו אומרים לי,
אבל ממעוף הזמן אני מניח ש...
מעולה. אין עליך
השבמחקמעולה
השבמחק