תמימות ללא הגנה/סלון דירתי, 2012

"תמימות ללא הגנה" המקורי הוא שמו של הסרט הסרבי המדבר הראשון, שהופק ב-1941. זהו סרט של איש אחד: כתב, ביים ומשחק בתפקיד הראשי דרגליוב אלכסיץ', שרירן סרבי, מעין שילוב של הארי הודיני ומתאגרף. הסרט צונזר על ידי הנאצים במהלך המלחמה ועל ידי הקומוניסטים אחריה. ב-1968 מצא אותו הבמאי דושאן מקבייב, ערך אותו מחדש, הוסיף לו ראיונות עם אנשים שהיו מעורבים בהפקתו תחת הכיבוש הגרמני, שילב בו קטעי יומנים נאצים ואנטי נאצים ויצר חגיגה שרק הוא מסוגל לה. אבל לפני שאכתוב קצת על "תמימות ללא הגנה" אני רוצה להסביר את המשפט האחרון ולכתוב על דושאן מקבייב, שהיה מגיבורי ילדותי גם ללא שראיתי פריים מסרטיו.

בשם המוזר הזה נתקלתי לראשונה בערך בגיל 12 כשנפל לידי ספר שהיה "האורים והתומים" מספר שתיים שלי (אחרי "75 שנות קולנוע") ושמו "מסך גדול". בספר נאספו ביקורות קולנוע של זאב רב נוף, מי שהיה מבקר הקולנוע החשוב הראשון בישראל וכתב בעיקר בעיתון "דבר". רב נוף נפטר ב-1979 ואת הספר ערך לזכרו אורי קליין. קראתי בו, פעם אחר פעם, מאמרים על במאים גדולים ועל סרטים גדולים שאת רובם המכריע לא ראיתי. הכתיבה המעמיקה של רב נוף, הביקורת הלא חומלת אך תמיד הוגנת ואהבת הקולנוע שלו – סחפו אותי. "הוא אהב במיוחד את אותם במאים שהתייחסו לאדם באנושיות, בחיוך, באירוניה אך גם בסלחנות", כתב קליין בהקדמה היפה והמדויקת שהתקין לספר. "הוא אהב את אותם רגעים קטנים שבהם התגלה מגע ידו של יוצר והעריך במיוחד אותם יוצרים שהעמידו בפני עצמם אתגר, שרצו ליצור קולנוע בעל משקל, קולנוע שאינו מסתפק במועט". כשכתב בגנות המפיצים הישראלים שהקרינו את "דרסו אוזלה" של קוראסווה בגירסה קצרה מהמקור נעלבתי איתו; כשכתב שהיצ'קוק במזימות בינלאומיות רק מבדר ולא יותר התעצבנתי. הספר היה המפתח שלי לניתוח סרטים ועד היום אני מציץ בו מדי פעם כדי לקרוא בפעם האלף על "לילה אמריקאי" של טריפו. אך לצד כל אלה אין ספק שהיו שם טקסטים שלחלוטין לא יועדו לילד בן 12 – כמעט כולם בפרק המוקדש לדושאן מקבייב, במאי סרבי אנרכיסטי עליו כתב רב נוף: "קומי ומלא חמלה ואינו שם בצד את האינטיליגנציה שלו. מעטים, אם בכלל, מעושי הסרטים היום מצליחים להגיע אל הראש, הלב ועצם המרפק בבת אחת". אהבתי בעיקר את הביקורת על "סרט מתוק" שעסקה בגועל, אוכל, מוות, קומונה מוזרה והמון מין. יש בביקורת שלו אינסוף ציטוטים שאני יכול להביא כדוגמה, אסתפק רק בטקסט קצר ואהוב מתוכה: "הגיבורה שרה את השיר הפולני העממי: מהו הדבר שאני רואה על ההר/האם זאת ערימה של חרא או הנערה שלי?"

לא הרבה אחרי שקראתי על מקבייב הוקרן בקולנוע סרטו "מונטנגרו". הורי שראו אותו אמרו שהוא לא בשבילי אבל כן תיארו סצנה מתוכו בו מישהו תוקע סכין במצחו של אחר במהלך קטטה, מה שלא מפריע לכולם להצטלם לתמונה קבוצתית. שירים על חרא, איש עם סכין במצח שמצטלם עם חבריו - פלא שמקבייב הפך לדמות מיתית עבור ילד בן 12? הצלחתי לראות בזמן אמת סרט אחד של מקבייב: "קוקה קולה קיד", בקולנוע רחל היקר, כנראה ב-1986. אהבתי, לא הבנתי ולא מצאתי קיצוני כלל אז פשוט חיכיתי לרגע שאוכל לראות את "סרט מתוק". והרגע הזה הגיע בחוג לקולנוע עת, כשנרשמתי לשנה ב', הופיע ברשימת הקורסים השם "ממקבייב ועד קוסטריצה – קולנוע יוגוסלבי". המרצה, פרופסור אברהם גורדון, איש נעים הליכות בעל ידע אדיר, היה נבוך ומשועשע כשדיבר על הסרטים הפרועים של במאים ממוצא יוגוסלבי כזה או אחר; את כל הסרטים של קוסטריצה ראיתי ומאד אהבתי אבל כמובן שהיה זה השם מקבייב שהביא אותי אל ספסלי הקורס. בכל שבוע ראינו סרט ושמענו הרצאה - וההפגזה התחילה כבר בשיעור מספר אחת עם סרטו המצליח הראשון של מקבייב "המרכזנית". בשבוע השני: "מסתרי האורגניזם". בשבוע השלישי: "סרט מתוק" - בדיוק כמו הסדר בספר של זאב רב נוף. ה"מרכזנית" היה משעשע וזורם אבל עדיין לא הטלטלה שציפתה לי בשבוע שאחרי: "מסתרי האורגניזם". זהו סרט פרוע וחד פעמי, מקושקש לפרקים אך מדויק מאד ברגעים אחרים, בו לקח מקבייב טקסטים וסרטים תעודיים על וילהלם רייך, תלמידו של פרויד שטען שגילה אנרגיה פיזיקלית מינית חדשה הנמצאת בכל בעלי החיים ובאוויר וקרא לה אורגון, עירבב לתוכם קטעים של אנדי וורהול, סרגיי אייזנשטיין וחומרים מקוריים עלילתיים המתארים רומן בין פוליטיקאית סרבית ומחליק על הקרח רוסי. לא אוכל להגיד על מה הסרט אך אני זוכר חוויה די נדירה ותחושה שהכל פשוט מתחבר (בדיוק כמו מה שכתב אורי קליין על רב נוף באותה פתיחה נהדרת לספר: "הוא ידע כיצד להביע את הפליאה וההערכה בפני אותו רגע שבו כל הדימויים, התמונות והדמויות שלפני המצלמה ומאחוריה התמזגו לכלל יצירת אמנות בוהקת אחת"). בהיתי בקנאה רבה בשימוש הפראי שעשה מקבייב בחומרים שלכאורה אינם קשורים מסיבה נוספת: באותם ימים המורה שלי לעריכה בחוג לקולנוע, אשר טללים, רקח תרגיל. הוא עבר בין התלמידים עם שק ובתוכו גלגלי פילם שונים וכל אחד היה צריך לשלוף כמה חתיכות סרט ולערוך מהן סרט אישי. הכל מותר, רק שיהיה אישי. בהשראת מקבייב הייתי יושב בלילות בחדרי העריכה בחוג ומנסה ליצור משהו אישי מסרטים על אנשים בסירה בנהר, קטעים מכינוס ספורטאי הפועל בתחילת שנות ה-70 ואיזה סרט תדמית מצוייר ולא ברור. כמובן שלא הצלחתי.

דרגליוב אלכסיץ' בסצנה אופיינית מתוך הסרט

בשבוע השלישי הגיע תורו של "סרט מתוק" שהיה טוב ופרוע כמצופה אבל לא עמד בשיאים של "מסתרי האורגניזם". המשך הקורס כבר היה רגוע יותר. עברו שנים ויום אחד, בשיטוט בספרית האוזן השלישית ראיתי שיש סרט של מקבייב שאיני מכיר. כשקראתי שמדובר בתיעודי הופתעתי: איך יכול להיות שהאיש שהרבה לערבב כל כך בין בדיה למציאות בכלל מוכן שסרט שלו יוגדר באיזשהו ז'אנר? מיהרתי לקחת את "תמימות ללא הגנה" וגיליתי סרט נפלא, שעוסק בסרט אבוד ובגלגוליו בין נאציזם לקומוניזם והעולם החופשי. במרכזו איש תמים שאוהב קולנוע, לא באמת יודע איך עושים סרט אבל מתעקש על כך. כל מה שעשה בהצלחה רבה פיטר ג'קסון ב"אוצרות נשכחים" עשה מקבייב עם חומרים שמישהו אחר צילם לפני עשרות שנים, אבל מקבייב החזיר את הסרט לעולם מחדש גם עם קונטקסט היסטורי שכמובן לא היה בגירסה התמימה והמוזרה של 1941, ובה הוא בוחן גם זיכרון אישי של אדם וגם זיכרון של עם: האם הדרך בה הסרבים מספרים את סיפור גבורתם במלחמת העולם השניה היא אכן הדרך בה נכון לספר את הסיפור הזה? בתור "אוהב סרטים אבודים" הבנתי שיש פה במאי שלא מפחד משק בו נחים פילמים ישנים, ושאם יש לך מה להגיד אתה לא צריך לפחד להגיד אותו. 
כשמקבייב מת לפני כשנה "סרט מתוק" הוקרן בסינמטק. מיהרתי לקנות כרטיס וגיליתי שעדיין מדובר בסרט פרוע וקיצוני אבל אותה פראות וקיצוניות גם נדמתה לי דווקאית ומיושנת מעט (ויש בסרט מספר סצנות שאם היו מצולמות היום היו מובילות את מקבייב ושותפיו אל הכלא). לעומת זאת "תמימות ללא הגנה" נותר מדויק ומצחיק, ממש ללא רגע מיותר וללא פרובוקציה לשם הפרובוקציה.

קצת כמו בסרט של מקבייב אין הרבה סדר בפוסט השבוע אז רק אכתוב שהיום, בואכה גיל 50 ואחרי כעשרים שנים בהן אני מביים סרטים תיעודיים, למדתי שהתרגיל שנתן לנו אשר טללים בחוג לקולנוע הוא בעצם מה שאני עושה כל הזמן: מצלם, אוסף חומרי ארכיון, מתכנן ובסוף מוצא את עצמי כמו אז בשיעור: עם שק בו יש חומרים כאלה ואחרים, מנסה לעשות מהם משהו אישי, להגיד משהו שהוא שלי ובעצם בשבילו אני עובר את כל המסע הזה. ואגב מסע, הצצתי השבוע ב"מסך גדול" וגיליתי שעד היום ראיתי כמעט את כל עשרות הסרטים המוזכרים בספר. אולי האתגר הבא שאקח על עצמי יהיה להשלים את הרשימה...