ארירנג/פסטיבל חיפה, 2011

בפסטיבל חיפה שנערך בסוכות 2011 התקיימה בכורת סרט שביימתי ושמו "לאן נעלם משה גז", המתאר חיפוש שערכתי אחר הסרט שנחשב לגרוע בתולדות הקולנוע הישראלי, "המלאך היה שטן", ובעקבות הבמאי שלו משה גז. את "המלאך היה שטן" ראיתי בבית חבר כשהייתי ילד: זהו סרט אימה שנעשה בישראל בשנות ה-70 והצפיה בו השפיעה עלי רבות. במשך שנים כל מי שהכיר אותי שמע את הסיפור על איך בגיל 11 ישבתי לראות סרט מתח המתאר מרדף אחר רוצח ילדים ואנס ועוד רגעים קשים יותר ופחות ואיך שנים אח"כ, כשקניתי את ספרו של מאיר שניצר "הקולנוע הישראלי", גיליתי שהסרט שהסעיר את ילדותי נחשב לגרוע שנעשה בישראל. שמעתי שהבמאי, משה גז, לקח את העותק היחיד איתו ונעלם, אבל רק לקראת גיל 40 יצאתי בעקבות הסיפור. את גז וסרטו איתרתי ליד בוסטון ו"לאן נעלם משה גז" זכה להצלחה סבירה ואהדה ביקורתית. עצם זה שביימתי את הסרט אחרי שכל כך הרבה שנים רק דיברתי על הסיפור היה שחרור גדול עבורי. למרות שלא "נפתחתי" בו כמקובל בז'אנר, אפשר היה בהחלט להגדיר אותו כסרט אישי. ומאחר שהקרנות בכורה, בעיקר לסרט שקינן בך 30 שנה, הן אירוע מלחיץ ומעיק - כל מה שהתחשק לי אחר כך זה לישון. כאורחי הפסטיבל אשתי ואני נשארנו ללון בחיפה ולמחרת הלכנו לראות כמה סרטים: הייתי מותש למדי, רציתי פשוט להיעלם בחושך של בית הקולנוע ואמרתי לה שתבחר בלי לשאול אותי. הסרט הראשון אליו נכנסנו היה "ארירנג", סרט תיעודי של קים קי דוק.

עד אז ראיתי שני סרטים של הבמאי הקוריאני הנחשב: "אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" המספר על גלגול חייו של ילד במנזר היה מסוגנן ומרגש אך "להרגיש בבית" ממש תפס אותי – סיפורו של צעיר הפורץ לבתי אנשים שיצאו לחופשה, מכבס את בגדי הבעלים ומתקן את מכשירי החשמל התקולים שלהם, אוכל מהאוכל הנמצא בדירות ולובש את בגדי בעליהן; זה סרט מסתורי ומותח שאשתי ואני אהבנו מאד ולכן התיישבנו בתוך האולם הקטן של הסינמטק מצפים לסרט טוב. רגע לפני שהוקרן "ארירנג" עלה על הבמה אחד ממנהלי הפסטיבל והתנצל: עותק ההקרנה נפגם ולכן הסרט יוקרן מעותק DVD שקיבלו בחיפה כשביקשו להיערך להקרנה לפני הפסטיבל ולכן איכותו לא תהיה טובה. "כל מי שרוצה מוזמן לקבל את כספו בחזרה" אמר המנהל ויצא, ובעקבותיו כמה מעשרות האנשים שישבו באולם. האחרים, ואנו ביניהם, צפו בעותק באיכות בינונית מאד בו מגולל קים קי דוק את סיפורו: מסתבר שבאחד מסרטיו אירעה תאונה ושחקנית שנתלתה בחבל נחנקה וכמעט מתה. התקשורת בקוריאה הדרומית טענה שהאחריות היא של קים קי דוק והוא, מלא נקיפות מצפון וכעס, הרגיש שאינו יכול לעשות עוד סרטים. ומה עושה במאי שאינו יכול לעשות סרטים? הוא עושה על זה סרט. חמוש במצלמה פרש קים קי דוק לבקתה בכפר מדהים בהרים ותיעד את חייו. אני בעיקר זוכר את מראה כפות הרגליים המוזרות שלו אבל הוא צילם כמעט כל דבר: את הנוף, השירותים, האוכל שזרק והזבובים איתם חלק את הבקתה. פס הקול של הסרט הורכב מליהוג בלתי נגמר שלו על עשיית סרטים בכלל, עשיית סרטיו בפרט, סיפור חייו, רשימת הפרסים שזכה בהם ועוד ועוד ועוד... 

קים קי דוק מעביר עוד יום בבקתה שלו

"ארירנג" שונה מאד מסרטיו שראיתי עד אז: גם רחוק מהאסתטיקה המדהימה שלו, גם סרט קולני ורועש בניגוד לדממה המודגשת של "להרגיש בבית". יתכן וזהו קים קי דוק האמיתי, מגיש עצמו ללא עריכה? (קראתי פעם מאמר של יגאל בורשטיין בו כתב שבכל סרט יש אמת - אם לא במה שרואים בו אז אמת של מי שעשה אותו. כדוגמא קיצונית הוא נתן את "היהודי זיס", הסרט האנטישמי שבויים בגרמניה הנאצית, ממנו ניתן ללמוד את האמת לא על היהודים אלא על הנאצים שעשו את הסרט). בשיאו של "ארירנג" צילם קים קי דוק באריכות את מסך הטלוויזיה בו הוקרנה סצנה מתוך "אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" ובה הגיבור מטפס על הר כשלרגלו קשורה משקולת, תוך כדי הקבלה ברורה לחייו וליצירה שלו. מתוך שלושים הצופים שנותרו באולם שרדו אולי חמישה (ואגב, השם ארירנג היא בעצם שם של שיר קוריאני קדום ומפורסם ובו חתן כלה לא מצליחים להיפגש בגלל שהנהר המפריד ביניהם גבוה מדי. בגירסה אחת של השיר הם עומדים ושרים אחד לשני משני עברי הנהר, בשניה החתן מנסה לחצות, טובע ושר את השיר אחרי שהוא מת).

אבל מה שהיה חזק עבורי יותר מהסרט עצמו היה משהו שכלל לא תוכנן להיות חלק מהסרט: בקצה המסך נראתה חותמת, מה שבתחום הקולנוע נקרא "סימן מים". כאשר שולחים עותק של סרט לפסטיבל או לערוץ מסחרי המעוניין לרכוש אותו, מוטבעת עליו כתובת כלשהי כך שאם מישהו יגנוב אותו ויקרין אותו באופן לא חוקי הצופה יבין שמדובר בעותק שאינו מיועד לשידור (וכמובן גם תהיה כתובת שתפריע לצפיה). בדרך כלל כותבים את שם חברת ההפקה או סימן של זכויות יוצרים. גם מפיציו של "ארירנג" עשו זאת: בצד ימין של המסך נכתבה בכתב לבן ובולט המלה sample – דוגמה. וכך ישב במאי זוטר אחד, יום אחרי בכורת סרטו התיעודי החדש בו הוא חושף את עצמו ואת חייו בסרט אישי, מתנהג כאילו הכל בסדר אבל רק רוצה לברוח מחברת בני האדם, ורואה סרט תיעודי של במאי מפורסם, שברח מחברת בני האדם וחשף את עצמו ואת חייו בסרט תיעודי, וכל הזמן זוהרת בצד ימין של המסך המלה "דוגמה". זאת רק דוגמה, הרגשתי, זאת רק דוגמה. מה שאתה רואה ועושה, זאת לא האמת. רק דוגמה.