אוצרות נשכחים/סלון דירתי, 2005

על אחד מקירות ארכיון הסרטים המופלא של ליביו כרמלי באוניברסיטת תל אביב נתלתה כרזה ממוסגרת שבישרה על הקרנת הסרט "רובינזון קרוזו" בשנות ה-30 בתל אביב. עוד נכתב בכרזה שלפני הסרט יוקרן קרב האיגרוף בין "השמפיון היהודי המהולל מכס בֶּר לאלוף העולם האיטלקי פרימו קרנרה". שעות ארוכות ישבתי מול הכרזה והמלים כישפו אותי: שמפיון, יהודי, מכס בר, אלוף עולם, איטלקי... רשמתי אותן במחברתי והתחלתי לחקור אודות המתאגרף שהתחרה עם מגן דוד על מכנסיו וזכה באליפות העולם כשהוא מנצח את קרנרה הענק. אך בעיקר ריתק אותי סיפורו של קרב אחר, בו ניצח בר את המתאגרף הגרמני מקס שמלינג, קרב שנערך בניו יורק ב-33' אחרי עליית היטלר לשלטון והפך למלחמת פרופגנדה מצד שני הצדדים. מיד התחלתי לכתוב את "הימנית האחרונה של מכס בר", תסריט המתרחש בתל אביב של 1942 ובו מכס בר מגיע לפלסטינה א"י כדי להילחם במתאגרף נאצי במה שאמור להיות שיחזור של הקרב המפורסם מול שמלינג אך הופך להיות קרב אינטרסים בין השלטונות, המחתרות, האמרגן שהביא אותו, חבורת מהמרים ומכס בר עצמו. כתבתי את התסריט במהירות יחסית והראיתי אותו למורי אברהם הפנר. הפנר קרא בעניין ואמר שהתסריט טוב אבל שהוא מביא איתו בעיה עקרונית: אם אני רוצה לצלם סרט המתרחש בתל אביב בשנת 1942 צריך ממון רב כדי לשחזר את התקופה בצורה אמינה, ושאולי כדאי לי לחשוב על פתרון אחר. אני זוכר שהפנר אמר לי שאם סקורסזה או שפילברג היו מביימים את הסרט הם היו מתחילים אותו בשוט המצולם בעזרת מנוף שיורד אל תוך רחוב "תקופתי", שוט שעלותו כתקציבו של סרט ישראלי ממוצע. שמתי את התסריט בצד לטובת דברים אחרים.
ערב אחד ראיתי שבלוח השידורים של הערוץ הראשון שובץ הסרט "אוצרות נשכחים" או בשמו הלועזי המוכר יותר Forgotten Silver, שביים פיטר ג'קסון. היום מוכר ג'קסון בעיקר בגלל "שר הטבעות" אבל אז הוא היה הבמאי של "יצורים שמיימיים", סרט חזק מאד על שתי נערות שמעריצות את אורסון וולס בניו זילנד של שנות ה-50, בוראות לעצמן עולם מסתורי ויוצאות למסע רצח כשהוריהן מחליטים לסיים את הקשר שלהן. ידעתי ש"אוצרות נשכחים", שהופק בשנת 1995, היה מחווה של ג'קסון לרגל יום ההולדת המאה של הקולנוע והתיישבתי מול המסך.
פיטר ג'קסון, בתפקיד עצמו, מגיע לבקר את הוריו. שכנתם הקשישה אנה מקנזי מציעה לו להביט בארכיון של בעלה קולין, לדבריה במאי ניו זילנדי נשכח. ג'קסון מגלה שמקנזי היה מהיוצרים החדשניים של הקולנוע בשנותיו הראשונות – למעשה הוא היה הראשון להמציא כמעט כל חידוש קולנועי אבל ביש מזל גרם לכך שאחרים קצרו את התהילה. בשנת 1900, כשהיה רק בן 12, הוא המציא מצלמת קולנוע ואף חיבר אותה לאופניים וכך בעצם היה הראשון לצלם שוט בתנועה; כמעט 25 שנים לפני הסרט המדבר הראשון מקנזי כבר צילם סרט עם פסקול, אבל בגלל שהשחקנים היו סינים והוא לא חשב לתרגם לאיש לא היתה סבלנות לראות אותו; הוא היה הראשון שהצליח ליצור סרט בצבע: מקנזי נסע לצלם בטהיטי במטרה להשתמש בתותי יער ואוכמניות שגדלות שם כדי לצבוע את הפילם, אך לא שם לב איך נשים חשופות חזה נכנסו לפריים וכשחזר לניו זילנד נעצר בעוון הקרנת פרונוגרפיה ונשפט לחצי שנת מאסר ועבודת פרך. הוא גם צילם את המטוס הראשון אי פעם, של ניו זילנדי ולא של האחים רייט, אבל איבד את חומר הגלם וכך הלאה, עד שהצטרף לכוחות שלחמו בפרנקו בספרד וסיים את חייו כשהוא מצלם את מותו. 
"אוצרות נשכחים" נראה כמו סרט דוקומנטרי, אבל לי היה ברור שמדובר במה שנקרא "מוקומנטרי". פירוש המלה היא סרט עלילתי שמבויים בסגנון דוקומנטרי, או כמו שכותבים בויקיפדיה: "המושג מוקומנטריה הוא הֶלְחֶם בין "ללעוג" (to mock) ו"דוקומנטרי" (documentary) ונטבע על ידי הבמאי רוב ריינר באמצע שנות ה-80 בתיאור סרטו "ספיינל טאפ". המוקומנטריה משמשת לרוב כאמצעי פארודי וסאטירי (בעברית, אגב, קוראים לז'אנר "תיעודיון" – שילוב של תעודה ובדיון). מקנזי אמנם לא היה איש אמיתי אבל הסרט משכנע מאד – בסיום ההקרנה התקשר אלי חבר נרעש ושאל איך זה יכול להיות שהוא מעולם לא שמע על הסיפור הזה. ג'קסון עשה עבודה נפלאה: הוא ארג לסרטו קטעים אמיתיים מתוך סרטים ישנים, ביים קטעים אחרים באותה הרוח עם שחקנים וראיין מפורסמים, כמו השחקן סם ניל, שדיברו על מקנזי כאילו היה אדם אמיתי. תמיד אהבתי סרטים שמשלבים חומרים אמיתיים עם תיעודיים ומשאירים את הצופה עם תהייה מה האמת. כמובן שזה גם מסוכן – למרות ההערכה ליכולת הבימוי הסוחפת לא אהבתי את תאורית הקונספירציה של "ג'יי.אפ.קיי" המומחשת בעזרת שילוב של חומרים אמיתיים ומבויימים וגורמת לאנשים להאמין שמה שמוצג על המסך הוא האמת על רצח קנדי. אבל "ג'יי.אפ.קיי" אינו מוקומנטרי כי אין בו הומור ואין בו רגש: מה שעשה פיטר ג'קסון הוא סרט מצחיק אך גם עצוב ונוגע ללב, שיש בו המון אהבה לדבר הנהדר הזה שנקרא קולנוע.
קמתי אל המחשב, מצאתי את הקובץ של "הימנית האחרונה של מכס בר" ושכתבתי אותו לסרט מוקומנטרי בן כחמישים דקות, סרט ובו חבורת קשישים שחיו בתל אביב ב-1942 מספרים על הקרב האגדי. במשך כשנה, יחד עם צוות קטן ומעולה, הדבקנו תמונות, זייפנו אלבומים וחיברנו שוטים מאולפני הרצליה לשוטים מצולמים. הסרט הוקרן, זכה להצלחה צנועה ועד היום, כשמקרינים אותו מדי פעם בטלויזיה, אנשים מתקשרים לשאול אותי אם הסיפור אמיתי. ומאחר שהבלוג נכתב כדי לספר על צפיות בסרטים שהשפיעו עלי, אין ספק ש"הימנית האחרונה של מכס בר" לעולם לא היה נעשה ללא "אוצרות נשכחים".
ולכל המעוניין – הנה לינק ל"הימנית האחרונה של מכס בר":



תגובות

רשומות פופולריות