אהבתה האחרונה של לורה אדלר/מכשיר הוידאו בחברת ההפקה מטר פלוס, 2002

בשנת 2000 ביימתי סרט ראשון: זה היה דוקומנטרי בסיסי בעשייתו על הישרדות קבוצת הכדורגל בני יהודה בליגת העל. הסרט זכה להצלחה יחסית ובעקבותיה קיבלתי הצעה לביים סדרה תיעודית העוסקת בספורט, שהגיעה עם חדר קטן במשרדים של חברת ההפקה מטר פלוס. אמנם עבודתי לא הבשילה לסדרה אך פגשתי שם את הבמאית ענת זלצר, וכעבור כמה חודשים היא ושותפה מודי בראון אותו הכרתי מעבודתי בערוץ הספורט הציעו לי לביים פרקים בסדרה שהם יצרו, על תולדות ההומור והבידור בישראל. שני הפרקים שביימתי עסקו בהומור בתל אביב לפני קום המדינה ובהומור ביידיש, וכך מצאתי עצמי צולל אל עולם שנראה לי תמיד כה זר: כמו לרבים גם עבורי יידיש היתה שפה מייגעת של זקנים וחרדים. לא יכולתי לדמיין שפעם אנשים צעירים אהבו וכעסו וצחקו בשפה הזאת. גם בבית הורי, ילידי ישראל שכמו רבים מבני דורם גדלו כאן נבוכים מהשפה שדיברו הוריהם באירופה, היתה היידיש סמל לעולם הישן אליו הם לא רצו קשר. בפרק, שעסק בעיקר בצמד הבדחנים דז'יגאן ושומאכר כמטאפורה להצלחה ולמוות של ההומור בשפה שנמחקה פעמיים (בפעם הראשונה בשואה ובפעם השניה במלחמת החרמה שניהלה נגדה מדינת ישראל, בראשות דוד בן גוריון שדרש שיהודי ידבר רק עברית) רצו ענת ומודי לראיין גם את אברהם הפנר, שביים את הסרט "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", אודות חייה של שחקנית בתאטרון יידיש. שמחתי מאד, בעיקר כי הפנר היה מורה אהוב מהחוג לקולנוע שגם הפך לידיד. גרנו באותה שכונה ונהגנו לשבת מדי פעם בבית קפה ולדבר על קולנוע וכתיבה. הוא היה איש נהדר שתמיד התעקש שאין לכתוב משהו לפני שיודעים לספר אותו היטב, פתר בשניות חורים גדולים בתסריטים וגם היה מצחיק מאד.

הפנר שנחשב גם לסופר פורץ דרך ביים ארבעה סרטים ארוכים בלבד: ראיתי כמובן את "לאן נעלם דניאל וקס" המצוין, את "דודה קלרה" ואת "פרשת וינשל" (וגם עבדתי קצת על הסט של סדרה שביים בשם "ארץ קטנה, איש גדול"), אבל איכשהו את "לורה אדלר" לא ראיתי עד אחר צהריים אחד, בו שלפתי את קלטת הוידאו מארגז ששימש גם כמעצור לדלת בחברת ההפקה.

זה סרט מרגש מאד אך גם צנוע מאד, שצולם נהדר על ידי דוד גורפינקל ומתאר בדיוק רב את שקיעה של תרבות דרך שקיעתה של אשה. לורה אדלר היא הכוכבת בתאטרון יידיש דועך בישראל. בהצגה שמעלה התיאטרון היא מגלמת נערה בת 16, והקהל הקטן (אלה בדרך כלל אותם אנשים שמגיעים ערב אחר ערב) שמקבל את בת ה-50 כנערה מתבגרת אינו ביקורתי כלפיה אלא רק נאחז במשהו שהיה פעם ואינו עוד. יש לה לא מעט מעריצים: חברתה לדירה שהיא מעין בת לוויה המטפלת בה, להקת השחקנים מהתיאטרון, מפיקה אמריקאית המתלהבת ממנה ומציעה לה תפקיד בהפקה הוליוודית ויש לה גם רומן עם גבר צעיר. לורה אדלר גדולה לא רק בגלל יכולתה אלא בגלל שהיא האחרונה: אחריה כבר לא יהיו עוד כוכבות בתאטרון היידיש. לורה מטפחת את ההערצה אליה אבל גם מנסה לשמור על כבודה מול עולם משתנה, למרות שהיא יודעת היטב שאין לה עתיד אמיתי. כשהיא מגלה שהיא חולה במחלה סופנית היא אומרת לרופא שלה: "אני שחקנית, אמות עם כל השיער שלי ועל הבמה". הדרך בה מצלם הפנר את ההצגות היא חלק חשוב מאותה הצגה בתוך סרט - הוא עובר מקלוז אפים ללונג שוטים שמכניסים גם את הקהל לפריים כאומר: גם הם חלק מההצגה הזאת, מהגסיסה. לצד הרגעים האלה יש המון שמחה ואהבה, אבל מעל הכל שורה תחושה של סוף. כשלורה מתה על הבמה שואל אחד השחקנים ביידיש: יש רופא בקהל? "איך בין א דוקטור", עונה לו זקן שניגש לעזור ברגע מכמיר לב שהותיר אותי ללא מלים באותו אחר צהריים. יש ביטוי מקובל ש"ביידיש זה יותר מצחיק". דייק נחמן אינגבר כשבביקורת שלו על הסרט כתב: אצל הפנר ביידיש זה עצוב יותר.

הפנר מפתיע אותי בפסטביל סרטי הסטודנטים 98

הפנר לא ממש אהב להסביר למה עשה כך או אחרת ולכן סיפר בעיקר בדיחות במהלך רוב הראיון שנערך איתו עבור הסדרה, וכך רק מעט ממה שאמר נכנס אל הפרק. היה לי קצת לא נעים ממנו, אך בפגישתנו הבאה הוא דילג באלגנטיות על העניין. אבל יש משפט אחד שאמר שכן מופיע בפרק והשפיע עלי מאד, לא פחות מהסרט הנפלא, והוא תיאור התגובה של אביו ל"לורה אדלר" אחרי בכורת הסרט. הם יצאו מהקולנוע בדממה ואבא שלו, שסלד מכל התרבות ההיא, פסע לידו ברחוב ואז הסתובב פתאום ואמר בכעס: "בשביל מי עשית את הסרט הזה הדפוק הזה? את מי זה מעניין?". 
הפנר סיפר שרצה להגיד לו: "בשבילך אבא" אבל רק שתק ועזר לו להיכנס אל המונית.