העור בו אני חי/קולנוע לב, 2011
זאת היתה כנראה טעות
קשה אבל כמו ברוב ימי ההולדת שלי גם בגיל 41 הלכתי לסרט. אשתי לא יכלה להצטרף אז קפצתי
לקולנוע לב בצהרי ה-17 בנובמבר לראות את "העור בו אני חי" של פדרו אלמודובר. אם צריך לסכם
במשפט אחד אכתוב שזה סרט כמעט מושלם אך גם אחד הסרטים עוכרי השלווה
שראיתי מימי: אמנם בית כברות לחיות זכור לי כסרט המפחיד ביותר שראיתי, אבל "העור
בו אני חי" הוא סרט מאיים בדרכים אחרות ועמוקות יותר. האם גם בשביל זה קיים
הקולנוע?
הפעם הראשונה בה
ראיתי סרט של אלמודובר היה בקולנוע ולהאלה בסידני, שהקרין את סרטיו הראשונים לרגל הקרנת הבכורה של "קיקה" בשנת 1993. אני
זוכר את "פפי, לוסי ובום" ואת "מבוך התשוקה": התחברתי לאותה
רוח פראית וצינית אבל גם לא ממש הבנתי. "קשור אותי, אהוב אותי" בסינמטק
ת"א כבר היה ליגה אחרת וגם "הכל אודות אמא". אלמודובר הפך עבורי ועבור
אשתי לבמאי שכל סרט שלו הוא אירוע - והקפדנו לא לפספס. הסדק הראשון היה ב"דבר
אליה". בניגוד לאחרים שמהללים את הסרט הזה לי מאד הפריע שרק אונס אשה בתרדמת מחזיר אותה לחיים (זה מה
שזה, לא? לשכב עם אשה בתרדמת זה אונס). העיוות הזה הזכיר לי את
"לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר, סרט של במאי מדהים ששולט
במדיום בצורה טוטאלית אבל עוד אחד שיש לו מוסר בעייתי.
אבל "העור בו אני חי" כבר היה טריטוריה אחרת לגמרי: אתחיל דווקא בסצנת הסיום של הסרט, שיכלה להיות גם סצנה עם קלילות הומוריסטית אלמודוברית קלאסית – ובה בלבול זהויות מגדרי ודור
צעיר ששם לקלס את מה שחושב הדור הזקן. אל בוטיק בגדים נכנסת אשה צעירה ויפה ומבקשת
מהמוכרת לדבר עם בעלת החנות. כשזאת מגיעה היא ניגשת לצעירה ושואלת אותה מה היא
רוצה. "את לא מזהה אותי אמא?" שואלת הצעירה, "זה אני, ויסנטה, הבן
שלך". כך הסרט נגמר. סצנת סיום שאצל אלמודובר מתאימה בדרך כלל להיות סצנת פתיחה: צעירה יפה מתגלה כצעיר, ואח"כ בפלשבק היינו רואים מה עברה הצעירה והכל באוירת בלגן
והומור. אבל לא הפעם. הסצנה הזאת בעצם מסכמת סיפור נורא שהובא בצורה קרה
ומחושבת וללא רחמים. היה היה מנתח פלסטי מצליח שאשתו נפצעה קשה בתאונת
דרכים ופניה הושחתו. כשהיא רואה לראשונה את מה שקרה לה היא מתאבדת בקפיצה מול
עיני בתה הקטנה. אותה בת סובלת מהפרעות נפשיות קשות בעקבות מה שראתה אבל דווקא
כשנראה שהיא מתחילה למצוא את מקומה בחברה היא שוכבת עם אותו ויסנטה, בחור צעיר וקצת מבולבל, אקט שמתפרש אצלה
ואצל אביה כאונס. נקמתו של האב נוראה: הוא חוטף את ויסנטה, מסמם אותו ומבצע בו
ניתוח לשינוי מין. בהתמדה ואחרי ניתוחים רבים הוא הופך אותו לבן דמותה של אשתו המנוחה
וכשהוא מסיים הוא מבין שהתאהב בבואה של אשתו שיצר (מישהו צעק פרנקנשטיין? או ורטיגו?). מערך הכוחות ביניהם מתהפך מכאן עד לסוף המפתיע. אין
כמעט אלימות פיזית על המסך בסרט הזה חוץ מכמה מכות, אבל יש המון אנשים מעונים
רגשית שסובלים ומטילים סבל נורא על האנשים הקרובים אליהם, ששונאים את המקום בו הם נמצאים ואת העור בו הם חיים. קראתי שאלמודובר הגדיר
את הסרט כ"סרט אימה בלי הפחדות וצעקות" וזאת הגדרה מדויקת מאין כמוה. אחרי
עשר דקות רציתי לצאת אבל לא יכולתי: נכון שהסרט הזה מטריד ונטול הומור באופן
מוחלט אך אני לא זוכר הרבה סרטים מבוימים בצורה מושלמת כל כך: הצילום אדיר, המשחק גם: אנטוניו בנדראס בתפקיד הראשי פשוט מופלא. אין פרט שלא מקבל
הסבר, אין סצנה שלא מקדמת את הסיפור והצופה לא יכול להזיז את המבט.
 |
| אלמודובר מביים את בנדרס |
יש דג, איני
זוכר את שמו, שמגיע מאוסטרליה ומגדלים אותו בבריכות הדגים של מעגן מיכאל. בטבע הדג
הזה נע בלהקה ובה נקבה אחת והמון זכרים. כשהנקבה מתה היא מפרישה למים הורמון שגורם לאחד
הזכרים להפוך מיד לנקבה וכך נשמרת הלהקה: יש הטלת ביצים ונולדים דגים חדשים.
במעגן מיכאל קמים כל בוקר ומוצאים את הנקבה בלהקה ואז מעבירים אותה למיכל מים נפרד כדי שתטיל שם את ביציה. הזכרים מזהים את היעדר הנקבה וכך בכל בוקר הופך זכר חדש בלהקה לנקבה,
הנקבה החדשה מופרית ע"י זכר ולמחרת באים אנשי מעגן מיכאל, מזהים את הנקבה
החדשה ומעבירים אותה למיכל נפרד וכך מייצרים בכל יום נקבה שתטיל ביצים מהם מתפתחים
דגים. מה שנקרא תעשיית דייג. צילמתי את הסצנה הזאת לסדרה "איפה האוכל"
אותה ביימתי אבל היא נפלה בעריכה בגלל מורכבות יתר.
כמו הדגים שהולכים לישון זכרים וקמים בבוקר נקבות כך גם ויסנטה נרדם כגבר וקם כאשה,
כשמישהו אחר החליט בשבילו שהוא עובר למין אחר (אגב יש עוד סרט בו גבר נרדם ומתעורר כאשה: "אורלנדו" הנהדר שביימה סאלי פוטר, שם זה קורה בגלל שהנסיך אורלנדו סירב להילחם ולהרוג ולכן עבר למגדר אחר, שוחר שלום. אין שום דמיון בין הסרטים...) האינסטינקט של הדג היה כנראה גם האינסטינקט של ויסנטה: שינוי המין לא עצר אותו מלחיות ולקחת ברגע מסוים בעלות על הגורל שלו. בהתחלה חשבתי שאולי אלמודובר רוצה
בעצמו לברוח מתוך העור בו הוא חי אך עם השנים אני חושב שאולי הוא רצה להגיד שבעצם לעור אין משמעות
אלא רק למה שיש בפנים. גם הסרט הבא שלו שראיתי, "חולייטה", עסק
בעקיפין בהתמודדות של אדם עם ה"עור בו הוא חי" ורגשות
האשם שמגיעות עם העור הזה, אבל עשה זאת בצורה אנושית ואוהבת. אולי בכל זאת, סוף טוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה