עירום/קולנוע "ולהאלה" בסידני, 1994

יום ראשון אחד, בעודי הולך לארוחת חינם מחוץ למקדש של הארי קרישנה בסידני כדי לחסוך כמה דולרים שלא ממש היו לי, הבנתי שנשארתי לבד. כשנה קודם לכן נסעתי לטייל במזרח עם חבר טוב. כשנגמר הכסף נסענו לאוסטרליה שם דרכינו נפרדו - הוא לעבוד בחוות בצפון ואני נשארתי בסידני. זאת היתה הפעם הראשונה בה הייתי בלי הורים, בלי חברים, בלי מפקד בצבא, בלי איש שמכיר אותי. חופשי לבנות חיים חדשים. גרתי בדירה עם כמה אנגלים שעבדו איתי – אני זוכר ששילמתי 60 דולרים אוסטרלים לשבוע עבור חדר שהיה בעצם מרפסת שהשקיפה על פארק, ועבדתי בחברה שמקימה תערוכות. הרווחתי כסף טוב יחסית שאת חלקו חסכתי להמשך הטיול ואת חלקו בזבזתי על מה שמבזבזים כשחיים בעיר גדולה. היה בסדר, בסדר גמור אפילו, אבל משהו חסר. הייתי בן 23 וקצת, הבית היה בצד השני של העולם. יכולתי לחזור אבל לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. התלבטתי אם להישאר עוד קצת באוסטרליה, להמשיך לטייל בעולם, לנסוע ליפן שם הכרתי אנשים שמכרו תמונות ברחובות או אולי דווקא להונג קונג, אז עוד מושבה בריטית, לעבוד בסניף של החברה בה עבדתי באוסטרליה. הסתובבתי הרבה ברחובות: בישראל היה חורף אבל בצד הדרומי של כדור הארץ היה קיץ וחם, וכך מצאתי ערב אחד קולנוע קטן שנקרא "ולהאלה", על שם המקום אליו הולכים הלוחמים הנורדים המתים.

קולנוע ולהאלה בסידני. בחיפוש ברשת גיליתי שגם הוא היום בניין משרדים

 
ולהאלה הוא עולם מיתי ענק ולכן התאים כשם לבית קולנוע, עוד מקום בו הגיבורים חיים חיי נצח. בתוך המבנה היו שני אולמות שהקרינו סרטי "איכות" - ראיתי את "ראש מחק" של לינץ', את "כלבי האשמורת" שרק יצא אז לקולנוע ועוד מספר לא גדול של סרטים. ערב אחד הציעו החברים האנגלים שלי להצטרף אליהם לסרט שחבריהם במולדת שיבחו. יצאנו לשתות כמה בירות ואלה שעוד היו במצב הליכה נכנסו לראות את סרטו החדש של מייק לי, "עירום", ונסחפו בעקבות ג'וני, מובטל בן 20 ומשהו הבורח ממנצ'סטר לאחר שקרוביה של בחורה בה פגע בסמטה חשוכה רודפים אחריו. הוא מגיע ללונדון, נוחת בבית חברתו לשעבר לואיז, שוכב עם שותפתה לדירה סופי, מתהלך כל הסרט ברחבי הכרך ומספר לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע על סוף העולם המתקרב. ג'וני הוא אנטי גיבור מושלם שמדרדר את חייו עד להרס מוחלט שלו ושל הסובבים אותו (ובעיקר הסובבות אותו) אבל למרות שהוא מיואש ומדוכא הוא ישר לחלוטין: בעוד כל גיבורי הסרט משלימים עם המצב שלהם ג'וני נאבק, אבל לא יודע איך ובמאבקו רק פוגע והורס. דייויד ת'יוליס בתפקיד ג'וני נותן הופעה מושלמת, אבל לא רק הוא – גם השחקניות נפלאות ובראשון קתרין קרתלידג' בתפקיד סופי (קרתלידג' היתה שחקנית עצומה לדעתי שהופיעה מעט מדי בקולנוע: היא היתה נהדרת גם ב"לשבור את הגלים"  ונפטרה מדלקת ריאות כשהיא רק בת 41).

כמו הגיבור שלו גם הסרט הזה ישר לגמרי, ישר במובן של honest: הוא מציב מראה החושפת את כל צדדיה האפלים של החברה העירונית באותם ימים ומשקפת את אובדן הדרך של צעיר המחפש מהות. כמובן שזה לא הסרט הראשון שעסק בסיפור הקשה הזה אבל לראות אותו בעיר גדולה דוברת אנגלית (אמנם לא לונדון אבל עדיין) ברגע בו נעשה לא היה כמו לראות את "קאובוי של חצות" בסינמטק תל אביב, נניח. היה זה מפגש אכזרי וקר גם עם מי שידעתי שאני עלול להפוך להיות, ושראיתי אנשים שאני מכיר הופכים להיות. כשאתה בלילה בעיר זרה, מקיא לבד בפינות רחוב אחרי ששתית יותר מדי ויודע שאיש לא יהיה שם בשבילך חוץ מעצמך, לא תמיד אפשר להיות אופטימי.
אני זוכר שתי סצנות טוב יותר מהאחרות: באחת ג'וני רואה דרך חלון אשה בלבוש מינימלי אליה הוא נמשך. היא רואה אותו, לא מסתירה את עצמה והוא עולה אל דירתה אך מגלה שהיא מבוגרת ממנו, נראית הרבה פחות טוב ממה שדמיין כשראה אותה דרך החלון ושהיא בעצם במשבר עמוק משל עצמה. השניה היא סצנה בה הוא יושב עם שומר לילה מבוגר ממנו. ג'וני שוטח בפניו את האני מאמין הניהיליסטי והקודר שלו, שילוב של נבואות סוף העולם (שב-1994 היו בכל מקום, שש שנים לפני שנת 2000 ורגע לפני המהפכה הדיגיטלית) עם כאב של אדם שמאוכזב מהחיים, והשומר אומר לו: "אל תבזבז את החיים שלך". זה משפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים באותן שנים מהרבה מבוגרים ממני (ולדאבוני אני משמיע אותו היום לצעירים ממני), משפט כל כך בנאלי אבל כל כך מדוייק ומאיים. הרגע הזה, המבט של השומר וההבנה של ג'וני שהוא מבזבז את חייו בעוד הצופה יודע ששום שינוי לא יגיע, עצוב גם כשאני חושב עליו היום. 

יצאנו שותקים, לא היה הרבה מה להגיד. בדרך לדירה החלטתי שאני חוזר לישראל ונרשם ללימודי קולנוע.