דוגוויל/סלון דירתי, 2006

באמצע שנות ה-90 החלו סטודנטים לקולנוע למלמל שם חדש: לארס פון טרייר. המפגש הראשון שלי עם הבמאי הדני המושמץ, שהסתבך מאז באינספור תקריות שליליות וגם בכמה סרטים בלתי נסבלים, היה הקרנת סדרת הטלויזיה הממלכה בסינמטק ת"א: שילוב נהדר של אימה, קומדיה ומצלמת כתף קיצונית. בעקבות הצלחת הסדרה הוקרנו בסינמטק סרטיו המוקדמים. גם אני הייתי אחד מאלה שנשבו אחר הקולנוע יוצא הדופן שלו: סיפורים לא ברורים, מצולמים היטב וערוכים בצורה מאתגרת. והיה לי "עזר כנגדי" – אשתי, שאז היתה עדיין רק חברתי, אהבה מאד את הקיצוניות הויזואלית שלו. כך ראינו בסינמטק את "אלמנט הפשע" ואת "רכבות לילה" שזכה בפרס חשוב בפסטיבל קאן והפך אותו ליוצר מוכר. היינו בין המעטים שלא נטשו לפני סוף הסרטים והמשכנו את הויכוח "האם הוא גדול או שזה בלוף" עם חברים אחרים שלי לספסל הלימודים על מדרגות הסינמטק. סדקים ראשונים נתגלו ב"לשבור את הגלים" – סרט מהמם אך גם חסר מוסר. היה ברור שפון טרייר שולט במדיום בצורה טוטאלית אבל שערכיו מעוותים: בעיקר שנאתי את הרעיון שאשה חייבת להקריב את חייה כדי להציל גבר. ב"רוקדת בחשיכה" זה כבר היה בלתי נסבל וכאשר פון טרייר יזם את תנועת הדוגמה וחוקיה החלטתי לפרוש מצפיה בסרטיו, יפים ומאתגרים ויזואלית ככל שיהיו. 

עברו כמה שנים ויום אחד שאלה אותי אשתי אם ראיתי את סרטו החדש של פון טרייר "דוגוויל". אמרתי לה (מצטט מורה יקר שלי לקולנוע): "יש לי פטור". אני לא מבינה איך אתה יכול להרשות לעצמך לא לראות סרט של לארס פון טרייר, היא אמרה לי, גם אם זה מעצבן, תמיד יהיה שם משהו שווה. מלמלתי משהו בתגובה אבל עברו כמה שנים עד שבמהלך שיטוט מול מדפי ספרית "האוזן השלישית" לקחתי עותק של הסרט הביתה.

גרייס (ניקול קידמן) נמלטת מפני גנגסטרים ומגיעה לעיירה המבודדת דוגוויל. בעידודו של טום אדיסון שמאוהב בה מסכימים בקהילה הקטנה להציע לגרייס מסתור בתמורה לעבודה. כאשר הגנגסטרים מחפשים את גרייס תושבי דוגוויל מתחילים לדרוש עבור הסתרתה תמורה גבוהה יותר ויותר והיא לומדת בדרך הקשה עד כמה מעוותת מידת הרחמים בעיירה (והמסר כמובן ברור). בני דוגוויל מתעללים בה פיזית ונפשית, הופכים אותה לשפחה ומאשימים אותה בכל בעיה שמתעוררת בעיירה. עד כאן זהו "סרט פון טריירי" מוכר – אבל בניגוד לסרטיו בעבר אין פה אשה המקריבה את חייה: ב"דוגוויל" קידמן יוצאת למסע נקמה אכזרי שסופו החרבת המקום וחלק גדול מתושביו.

איני זוכר את התסריט עמוס הסימבולים, ואת העובדה שפון טרייר מיזנטרופ כבר ידעתי. אבל בסרט הזה יש מבנה צורני יוצא דופן, מבנה שהופך אותו לגדול באמת: כולו מתרחש על במה. בתי רחובות העיירה מסומנים עליה בקו לבן, אין קירות ובעצם אין קולנוע במובן המקובל שלו, ואת המגבלה הזאת הופך פון טרייר לחגיגה. לראשונה הבנתי מהי אותה גאונות שמייחסים לו: תנו לפון טרייר תפוח, כסא, שחקן טוב שמבין את הטקסט ומצלמה והוא ייצור מהרכיבים האלה קולנוע - גם אם אין תפאורות, אין אפקטים, אין נופים מרשימים, אין דלתות (השחקנים רק מדמים את הדלת נפתחת ונסגרת בתוספת אפקט בפס הקול); ללא הדברים להם אנו רגילים בסרט "נורמלי" הוא מצליח לרתק את הצופה וגורם לו להתעורר באמת מול המסך.

זה אולי הקולנוע המינימליסטי ביותר שראיתי אבל הוא מרהיב בכל רגע. האמונה העמוקה של פון טרייר ביכולתו לביים סרט ארוך ותובעני על במת תיאטרון בלי שהיא נראית לרגע אחד כמו במת תיאטרון היא תכונה שאני מקנא בה. גם אם איני מקבל את היסודות האידיאולוגים של הסרט הוא בלתי נשכח עבורי: חשבתי שאני יודע הכל על המדיום והנה בא פון טרייר והראה לי שהגבול היצירתי נמצא רק אצל היוצר. הכל פתוח.