אור/קולנוע לב, 2004

כשעוברים על רשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים, נניח, יש מעט סרטים הזכורים בגלל הצורה שלהם. כשאני כותב צורה איני מתכוון לסגנון - לבמאים רבים שעל סרטיהם כתבתי עד עכשיו יש סגנון: קשה לפספס מי מושך בחוטים כשאתה צופה בסרט של אלפרד היצ'קוק, למשל. אבל כשאני כותב צורה אני מתכוון לעניין אחר. למשל "חלון אחורי" של היצ'קוק, סרט המתרחש כולו בתוך דירה והבחירה הצורנית של היצ'קוק - כל שוט בסרט מתרחש בתוך הדירה או מראה את מה שרואה גיבור הסרט בהשקיפו מחלון הדירה, נותן ל"חלון אחורי" אלמנט נוסף שמגדיל את עוצמתו. דוגמה נוספת היא "המזח", סרטו המופלא של כריס מרקר, העשוי רק מתמונות סטילס (ושוט אחד). זהו סרט נועז המביע רעיון שאינו רק סיפור או סגנון אלא גם יוצר מבנה אמנותי ויזואלי העוטף את תוכנו של הסרט, משתלב בו ומביא אותו לגבהים. גם בחירה לביים סרט שבסיסו ריאליסטי באנימציה, נניח, היא צורנית ולא סגנונית – הבמאי בוחר מדיום עם חוקים חדשים ומכיל אותו על משהו מוכר, וכך (אם החיבור מצליח כמובן) יוצר סרט חזק יותר מאשר אם היה נעשה בדרך הרגילה. כשג'ים ג'ארמוש בחר לצלם כל סצנה מתוך "זרים בגן עדן" בשוט אחד ללא תנועת מצלמה הוא יצר מבנה צורני ברור; כש"הארטיסט" בוים כסרט אילם עם כתוביות (למרות שנעשה בשנת 2011) הוא הפך לאירוע בגלל בחירה צורנית. 

ואם בקולנוע העולמי אין הרבה סרטים הזכורים בשל צורתם, בקולנוע הישראלי כמעט ואין כאלה כלל. אצלנו בדרך כלל התסריט מעל הכל וגם אם הבימוי מרהיב, בחירות צורניות בקולנוע עלילתי שלנו הן נדירות.

את "אור", הסרט הארוך הראשון של קרן ידעיה, רציתי לראות כי שמעתי שיש בו גם צורה ולא רק תוכן וסגנון. ואכן המצלמה בסרט לא זזה אפילו פעם אחת: כל שוט מצוּלם מזווית סטאטית ולמרות העושר הויזואלי של כל פריים הקומפוזיציות נדמות לא מתוכננות. כמובן שיש פה המחשה ברורה לעולם חסר התנועה בו לכודות אור, תלמידת תיכון, ואמה רותי, שהיתה זונה ועכשיו היא שבר כלי. אור מטפלת ברותי ומנסה לשרוד בעולם: היא אוספת בקבוקים למיחזור במקום ללכת לבית הספר, עובדת בצהריים במסעדה ובערבים מנקה את חדר המדרגות. טוב ליבה כובש (דנה איבגי שמשחקת אותה פשוט מושלמת. גם רונית אלקבץ בתפקיד רותי מרגשת באיפוק שלה), אבל חיי אור ואמה מתגלגלים במסלול התרסקות שבסופו גם אור תבין שמחכה לה בחיים גורל אחד וידוע מראש. הסצנה שקרעה אותי יותר מכל היא הרגע בו האשה היחידה שעוזרת לאור ולאמה, שכנה שגרה בבניין שלהן, מגלה שיש התחלה של קשר רומנטי בין אור לבן שלה. כמו כולם היא מיד מונעת כל אפשרות של עתיד טוב לאור כשהיא מודיעה לרותי שעליה למנוע מאור להיפגש עם בנה.

ראיתי את הסרט בהקרנה יומית בקולנוע לב ויצאתי לשמש הלום ממש. ישבתי על ספסל וניסיתי לנתח את מה שראיתי. הרגשתי שכל דבר בסרט עבד. עיצוב הדמויות האמין, הליהוק והמשחק הנפלא (גם של כל דמויות המשנה), המסר שהכה בי בכח בלי להיות דידקטי לרגע, הכעס הגדול שמילימטר ממנו אינו נכנס לפריים אלא נשאר איתי ובעיקר חוסר התנועה של המצלמה: נדיר לראות משהו כה עשיר שאת עושרו הוא מקבל מהמגבלות שהוטלו עליו. אין לי ספק שעם מרכיבי הסרט ומצלמה בתנועה "אור" היה סרט נפלא. אבל אותה מגבלה כביכול שלקחה על עצמה ידעיה הפכה את צורת הסרט ליתרון הגדול שלו: הבחירה האמיצה לא רק מראה את התקיעות של אור ואמה בתוך עולמן - חשתי שהבמאית בעצם מסגרה את הסרט: כמו תמונה היא מראה לנו מצב שאין לו התחלה ואין לו סוף אלא רק הווה מתמשך וחונק.