בית כברות* לחיות/קולנוע אסתר באשקלון, 1989

ציור של כף יד ומעליה הכיתוב "Thinner" משכו את תשומת לבי כשהסתובבתי עם הורי בחנות ספרים גדולה בעיר אוטווה. שם הסופר היה סטיבן קינג וזה היה ספרו החדש; בימים ההם זה לא אמר לי הרבה אבל מאחר והתחלתי לקרוא באנגלית חיפשתי ספר לא כבד מדי. בצד האחורי נכתב על קללת צוענים אז הוצאתי מהכיס 5 דולרים קנדים. קראתי בעניין רב על עלילותיו של איש שמן שדורס למוות צועניה, וצועני אחר בן 106 מקלל אותו במלה "רְזֵה". הרומן מתחיל ברגע בו הוא מתחיל לרזות, כשבטריק פשוט אבל מעולה מופיע משקלו של האיש כשם הפרק: הראשון הוא, נניח, 124 קילוגרם, השני 121 ועד לפרק בשם 55 קילוגרם שם הגיבור יוצא למבצע הסרת הקללה, אבל כידוע כשאתה מסיר קללה מאחד אתה מקלל אחר... המשכתי לקרוא את ספריו של קינג: הניצוץ, קוג'ו, כריסטין. את "זֶה" קניתי ביום יציאתו וקראתי תוך חמישה ימים. אמנם קינג מעולם לא הפחיד אותי כמו הרגע בו מבין וינסטון מ-1984 שהולכים לשחרר אל תוך פניו את העכברושים בחדר 101, אבל הוא בהחלט אחראי לאי אלו רגעי אימה לאורך התבגרותי. שמחתי מאד כשראיתי שהסרט "בית כברות לחיות" (אלה שקראו את הספר יודעים שאין פה טעות. המלה כברות - באנגלית sematary  - היא טעות כתיב המספרת, מן הסתם, שבית הקברות הוקם על ידי ילדים) הגיע לעיר אשקלון, ומיהרתי לקולנוע אסתר.

בעוד קולנוע רחל הזדקן, התבלה וננטש לאיטו, שופץ קולנוע אסתר, שאמנם לא היה במרחק הליכה אך כן היו בו כסאות מרופדים "כמו בתל אביב" ויציע, בו נהגנו לשבת ולזרוק פופקורן על היושבים באולם (אני זוכר פגיעות מדויקות בקרחת של בן זוגה של אחת מהמורות שלי). היה נעים יותר לצאת ל"אסתר", והתחושה היתה שמוצגים בו גם סרטים טובים יותר. במוצאי שבת אחד של חופש מהצבא לקחתי את אחת מאחיותי. עד הבוקר הייתי בטוח שלקחתי את האחות האמצעית (יש לי שלוש ואני הבכור), שהיתה בת 12 בערך. לא היה לי מושג שהסרט מוגבל לגיל 18 ובאשקלון של הימים ההם לא הקפידו על מגבלת גיל לסרטים, וגם אם הייתי יודע זה לא היה משנה לי. אחותי קראה לפני שבוע את מה שכתבתי על איש הפיל והזכירה לי שכשהייתה בת 9 הושבתי אותה לראות את הסרט. לדבריה היא ברחה מהר מאד ובטראומה עד היום. אבל בדיון משפחתי נטען שדווקא מדובר באחות הגדולה יותר, שהיתה בערך בת 16.

כמו תמיד אצל סטיבן קינג משפחה תמימה – לואיס האבא הרופא, רייצ'ל האם ושני ילדים - עוברים משיקגו אל מיין, שם הם מתיידדים עם השכן המתגורר מולם, מעברו השני של כביש מהיר. הוא מציג בפניהם בית קברות לחיות מחמד שנמצא מאחורי ביתם החדש ובנוי על בית קברות אינדיאני קדום. האגדה מספרת שחיה שתיקבר שם תחזור לחיים. כאשר חתול המשפחה נדרס האבא והשכן קוברים אותו בבית הקברות לחיות.

כאשר האבא חוזר לביתו הוא מגלה שהחתול חזר לחיים, אבל הוא אחר: מסוכן יותר ואכזרי יותר. הטרגדיה הבאה היא מותו בדריסה של אחד מילדי המשפחה: האב מלא היגון שואל את השכן אם אי פעם נקברו גם בני אדם בבית הקברות בו קבר את החתול, והשכן מספר לו סיפור על חבר בשם ביל שקבר שם את בנו. הבן חזר לחיים אך היה שונה. כאשר הבינו שהבן מהווה סכנה, תושבי העיר שרפו את בית המשפחה כדי להרוג אותו. גם אביו, שסירב לצאת מהבית, נספה בשריפה. לואיס מוציא את גופת בנו מקברה, קובר אותו שוב בסמוך לבית הקברות לחיות. ומאותו רגע – הכל יוצא משליטה.

דגם של החתול בו השתמשו בסרט, המוצג בתערוכת סרטי אימה בארה"ב

אור סיגולי, מהכותבים הטובים על קולנוע לטעמי, כתב היטב בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג שלו מדוע הסרט הזה מפחיד כל כך: הוא פשוט "רצף של הבעתות אחד אחרי השני".  הכל בסרט הזה עובד: כל שחקן, כל חתול - מפחיד מאד. אוסיף גם שבסרט אימה הרבה פעמים הצופה נמצא צעד אחד לפני הגיבור: אתה יודע שהדמות תיכף תעשה טעות נוראית ותשלם עליה בגדול. וכאן הצופה רוצה לצעוק ללואיס: אתה לא יודע שהחתול יקום לתחייה כשהוא מסוכן? אתה לא יודע שהבן שלך יחזור רצחני? זהו אכן סרט האימה המפחיד ביותר שראיתי, אבל אני כותב עליו לא רק בגלל כל אלה אלא בגלל רגע אחד שבעיני עולה מעל כל השאר, הרגע המלחיץ ביותר שראיתי בסרט כלשהו: הרגע בו זלדה קופצת מהמיטה.

זלדה. שם מצחיק כזה. בילדותי היה ברור שאם קוראים לך זלדה את אשה זקנה. אך השם הזה, עבורי ועבור אחותי ולדעתי עבור צעירים רבים בשנת 1989 מספיק גם היום כדי לעורר מתים מרבצם, ואשכרה אני מתכוון לזה. אני לא זוכר אם זלדה היתה דמות משמעותית בספר או לא, אבל בסרט היא גונבת את ההצגה ובגדול. היא מגיעה מעומק הסיוטים של אחותה, הלא היא רייצ'ל, אם המשפחה. זלדה (זלדה גולדמן אגב) היתה ילדה שסבלה ממחלת עצמות קשה שעיוותה אותה וגרמה לה להיות מרותקת למיטה. היא היתה עול כבד על משפחתה ולכן הורחקה מהחברה וננעלה בחדר בעליית הגג. רייצ'ל, רק בת 8, היתה זאת שטיפלה בה והקשר הזה הרס את נעוריה ואת חייה. בסתר ליבה איחלה שתמות ושהמשפחה לא תצטרך לשאת עוד בטיפול הזה. יום אחד, כשהאכילה את אחותה, זלדה נחנקה ומתה. רייצ'ל יצאה מהבית בקריאות: "זלדה מתה" אבל כפי שסיפרה לבעלה, השכנים חשבו שהיא בוכה אבל בעצם היא צחקה. במהלך הסרט זלדה מגיעה בפלאשבקים בהם רייצ'ל הילדה מטפלת בה, והיא מפחידה מאד. אבל כשמתחילים לקבור מתים בבית הקברות לחיות גם זלדה חוזרת אל תוך המציאות וזה קורה ברגע פשוט משוגע, בו היא מזנקת מהמיטה אל עבר אחותה, כולה עיוות ואימה, ומתחילה לרדוף אחרי רייצ'ל. קראתי פעם שפחד הוא למעשה תגובת שרשרת במוח שמתחילה עם גירוי מלחיץ ומעורר חרדה, ומסתיימת בשחרור של כימיקלים הגורמים, בין היתר, לדופק מהיר ולנשימה מהירה ושטחית, מה שמכונה תגובת "הילחם או ברח". לפי מחקר, דופמין הוא חומר המשתחרר במוח כשאנו מפחדים ויש כמובן הבדל בין פחד אמיתי לבין מה שחשים קוראי ספרים או ההולכים לסרטים: אלה דווקא מחפשים את התחושה הזאת וכך מאות שנים משחררים יוצרי אימה אצל אנשים כמוני את החומר הזה בהצלחה רבה. אבל אני לא רציתי להילחם אלא לברוח: לדעתי איש בעולם לא היה מוכן לרגע הזה. משהו בפתאומיות התנועה כשזלדה מזנקת מהמיטה שלה ומקרטעת במהירות אל המצלמה הוא רגע כל כך לא צפוי ומבהיל, שכבר חרג מכל סטנדרט של הפחדה ולפי כל הדופמינים היה ברור שזה יותר מדי. התכופפתי, כיסיתי את עיני ונזכרתי שלא הגעתי לבד לקולנוע. ראיתי לידי את אחותי, מחופרת מתחת לספסל, רועדת. גם היא נושאת את זכר זלדה עד היום.

לא ראיתי את הסרט מאז. אין סיבה, כי לכל צפיה מחודשת אגיע מוכן וזה כבר ממש לא יהיה אותו הדבר.