וירידיאנה/סינמטק ת"א, 2013
"אני נגד המוסר
המוסכם, האשליות המסורתיות. יש להילחם בו... אילו היה חוזר הנוצרי היו אנשי הכנסיה
צולבים אותו שוב. המוצא היחיד הוא לחיות בעולם זה ולבקש את האלוהים באדם
עצמו". את הדברים האלה אמר הבמאי הספרדי לואיס בונואל בראיון עת זכה סרטו
"וירידיאנה" בפרס הגדול בפסטיבל קאן ב-1961. אני חוויתי את עצמת המשפט הזה רק ב-2013,
אז חגגו אנשי סינמטק ת"א 40 שנים למוסד הנפלא. החגיגה כללה הקרנות של מיטב
סרטי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים ואירועים נפלאים שונים כמו הקרנת הסרטים האילמים
של היצ'קוק עם מוזיקה חיה, כל סרטי פאזוליני וגם את רוב הסרטים של לואיס בונואל.
במהלך שנותי כסטודנט לקולנוע ראיתי את לא מעט מסרטיו – מ"כלב אנדולוסי"
המפעים שביים עם סלבדור דאלי בתחילת דרכו, סרט שהטיל עלי אימה מילדות בגלל שלוש
תמונות מתוכו ששובצו ב"75 שנות קולנוע", דרך סרטיו הגדולים כמו
"יפיפיית היום" מהם אמנם נהניתי אך לא באמת התרגשתי. חיכיתי בסבלנות לראות
את "וירידיאנה" על המסך הגדול,
פשוט כי כך ציווה זאב רב נוף בספרו "מסך גדול", הספר בו קראתי את אותו
ציטוט של בונואל על המלחמה במוסר המוסכם. אני אוהב ללכת לסרט ולגלות אוצר שלא הכרתי אבל יותר מכך אני אוהב לחכות שנים לסרט – וגלות שאכן היה שווה
לחכות. וכך קרה כשראיתי את "וירידיאנה".
זהו סרט בעל שני
חלקים שווים באורכם ובמרכזו סיפורה של נזירה אדוקה שרוצה לעשות רק טוב אך אדיקותה
המתחסדת פשוט ממוטטת את כל מה שסביבה אל תוך קטסטרופה. בחלק הראשון מחליטה וירידיאנה
לנסוע לבקר את דודה שמימן את שהותה במנזר ואותו מעולם לא ראתה. הדוד חי חיים
שלוים בחווה אבל כאשר היא פורצת לחייו, עם מנהגיה הקיצוניים הכוללים שינה על רצפה וענידת כתר קוצים, הוא מאבד עשתונות, מתאהב בה, מנסה לפתות אותה וסופו שמתאבד. בחלק השני מחליטה וירידיאנה לא לחזור למנזר. מאחר שהיא ירשה את חוות הדוד היא מחליטה לעשות טוב לכל מי שהיא רואה ומנסה לארגן סעודה לקבצנים אותם היא אוספת ברחבי
העיירה. הקבצנים מנצלים את טוב ליבה ואת הכנסת האורחים שלה לטובת "סעודה אחרונה" יוצאת דופן הכוללת השתוללות אנרכיסטית שבסופה הבית נהרס ווירידיאנה נוטשת את חייה
כנזירה. החלק הראשון עשוי היטב ומשעשע לפרקים, אך לא הרגשתי שמדובר בסרט יוצא דופן.
אבל החלק השני, שגם היה יכול לעמוד כסרט נפרד לדעתי, הוא אחד הדברים הטובים
והשלמים שראיתי בחיי: מדובר בשעה מרתקת, מצחיקה ומופרעת המעוצבת כמו ציורים גדולים
של גויה, הירונימוס בוש ומקס ארנסט וששיאה אותה ארוחה אחרונה, המעוצבת כמו הארוחה האחרונה
של דה וינצ'י ובה יש את אחד השוטים האהובים עלי בכל הזמנים: אחד הקבצנים, מכוער
ומלוכלך, מוצא הינומת כלה וחובש אותה על ראשו תוך כדי ריקוד. הוא מביט אל המצלמה
ומבטו מושלם: שילוב של טמטום ואדישות, בוז וריקנות והכל תוך כדי ריקוד אווילי. קשה
לי להסביר מה הרגשתי כשראיתי את השוט הזה בסינמטק וכשצפיתי בו שוב בבית מיד אחר כך: זהו רגע שבו
אתה מבין שאינך צופה במשחק אלא חוזה באמת נדירה. איני מצליח להשתמש בשפה כדי להגדיר את
מה שחשתי מול קולנוע מושלם, רגע מזוקק שסוחב עליו סרט שלם ואולי גם תרבות שלמה
של העמדת פנים וזיוף שגרמו לאנשים כמו בונואל לקום ולעשות סרטים. קראתי שבונואל
ליהק לסרט קבצנים ואנשי שוליים אמיתיים ושהקבצן הזה, שאין לו קרדיט ברולר של הסרט
ולא הצלחתי לברר מה שמו, הוא כנראה קבצן אמיתי שלא משחק אלא פשוט מביא את עצמו מול
המצלמה.
 |
| הקבצן האהוב עלי מתוך "75 שנות קולנוע" |
תגובות
הוסף רשומת תגובה