לגעת במוות/סלון דירתי, 2004

בנובמבר 2003 נפטר בן משפחתי מדום לב. מאחר וברגע המוות עמדתי לידו, ניסיתי להנשימו. למדתי משהו על תפיסת זמן כשהופיעה ניידת הטיפול נמרץ במקום ושאלתי את הפרמדיקים כמה זמן לקח להם להגיע. הם אמרו ששמונה דקות, אך מבחינתי הייתי מאמין אם היו אומרים לי חצי דקה או חצי שעה. כמה ימים אחר כך פגשתי את הרופא שהיה תורן באותו ערב בבית החולים, והוא אמר שלא היה הרבה מה לעשות וגם צוות מיומן ממני לא היה מצליח להחיות אותו.

אחרי שזמן מה חלף חשבתי לעצמי שאני "חייב" אדם לעולם. שאני צריך להציל מישהו. אבל מה המשמעות של להציל אדם? לא תכננתי להיות חובש, למשל, אלא חשבתי על עזרה לאדם שאיבד את מקומו בחברה. אחר כך הלכתי לתרום דם וניסיתי לכתוב על זה תסריט, ללא הצלחה רבה. לילה אחד ישבתי בבית וראיתי שבלוח השידורים מופיע הסרט "לגעת במוות". ידעתי שזה סרט לא מוערך של מרטין סקורסזה, במאי שאני מאד אוהב, והחלטתי לבדוק. מהר מאד הבנתי שמישהו עשה סרט על הדברים שהעסיקו אותי באותם ימים. אני חושב שהמפתח לחוויה חזקה מיצירת אמנות הוא השאלה עד כמה אתה מרשה לעצמך להיסחף אל תוך העולם שאותה יצירה בונה עבורך ועד כמה אתה ביקורתי מולה. במקרה של "לגעת במוות" נסחפתי מיד. אינני יודע אם זה סרט טוב בקריטריונים של סקורסזה או של קולנוע בכלל, אינני יודע אם ניקולס קייג' טוב או מוגזם כהרגלו, אני רק זוכר את עצמי מחזיק חזק וצולל אל תוך הסיוט שסקורסזה, בוירטואוזיות הידועה שלו, הביא אל המסך.

ניקולס קייג' משחק את פרנק, נהג אמבולנס ופרמדיק בניו יורק. זיכרונות האנשים המתים שראה רודפים אותו וגורמים לו להפסיק לתפקד, ניסיונותיו להציל אנשים כושלים ללא הפסקה, הוא לא אוכל ולא ישן  והולך ואובד. זהו סרט-אח ל"נהג מונית", אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע שסקורסזה ביים כעשרים שנים קודם לכן (ואחד הסרטים האהובים עלי) וגם כאן את התסריט כתב פול שרדר. ב"נהג מונית" טרביס ביקל (בגילומו המושלם של רוברט דה נירו) הוא נהג מונית ה"מתנדב" להציל ילדה-זונה. ב"לגעת במוות" פרנק הוא נהג אמבולנס שמנסה להציל חיים פשוט כי זה המקצוע שלו. אבל גם הוא הרי מתנדב, כי איש לא חייב להיות נהג אמבולנס וחובש. משהו בחייו דחף אותו להיות כזה, אבל בסרט אנחנו לא לומדים מה הדבר. בעוד הטראומה של גיבור נהג מונית מתבררת לנו בתחילת הסרט - הוא לחם בוייטנאם (ומכאן ברור לצופה שהרצון שלו לגאולה מגיע מאירוע כל אמריקאי), הטראומה של פרנק נהג האמבולנס מלווה אותו בכל רגע בסרט: היא המוות סביבו וחוסר היכולת שלו להציל אנשים. כמובן שיש גם ההבדל בין שנות ה-70 לשנות ה-90, בין שנים של מעורבות פוליטית ורצון לתקן לשנים בהן הכסף הפך להיות השחקן הראשי. שנות ה-90 הביאו איתן גם גיהנום מסוג חדש, ובו השאלות של מהו הטוב ומהו הרע כבר מטושטשות. ב"נהג מונית" הרע הוא סוחר סמים וסרסור, ורע אחר הוא פוליטיקאי. ב"לגעת במוות" סוחר הסמים הוא גם אומלל ונוגע ללב, ולפוליטיקאים אין בכלל מקום. הם לא מעניינים. לכן, יותר מל"נהג מונית" הסרט הזה דומה ל"עירום" ול"ישו ממונטריאול" – אדם, לבדו, מחפש דרך, הבנה, גאולה ואהבה ברחובות העיר הגדולה. ובעוד טרביס נוסע לבד, לפרנק יש בכל יום שותף אחר למשמרת – אני לא זוכר את כולם אבל אם איני טועה אחד הוא נוצרי אדוק ואופטימי, אחד הוא ניהיליסט מוחלט, אחד במצב גרוע יותר מפרנק וכו'. כשאני כותב את הדברים אני חושש שאולי מדובר בקלישאה אבל אני זוכר שבסרט זה עבד, לפחות עבורי. וניו יורק. לא העיר הנקיה והפתוחה של שנות ה-2000 אלא סיוט אורבני מתמשך של ניאונים וסמים ובתי חולים.

זה סרט עם מבנה לא רגיל, אין לו התחלה ואין לו אמצע אלא רק חזרה לזירות של מוות, שונות אחת מהשניה אבל זהות לחלוטין, זירות מלאות אנשים שמשוועים להינצל אבל לא יכולים, גם כי הם לא יודעים איך וגם כי לא תמיד יהיה מי שיציל אותם. בסצנה זכורה לי במיוחד פרנק ושותפו מגיעים ליילד אשה: היא יולדת תאומים, וגורל כל אחד מהתאומים זהה לתודעת המיילד שלו. זה רגע קולנועי פשוט ומבריק ואף מצחיק, ויש בו מעוף של במאי נהדר (שאגב מבוגר ממני בדיוק ב-28 שנים, נולדנו באותו יום). זה סרט קשה ומטריד, אין בו יום ואין בו לילה אבל בסופו יש גאולה, והיא לא גאולה אלימה כמו זאת של "נהג מונית" אלא גאולה של אהבה. אבל זה קורה רק כשפרנק מבין שהאדם הראשון שהוא צריך להציל זה את עצמו.