ציפורי שיר, ציפורי טרף/סינמטק ת"א, 2000

כבר ציינתי שאחד מהתענוגות הגדולים להם זכיתי היה הקורס "מבוא לתולדות הקולנוע" של נחמן אינגבר בשנה א' של החוג לקולנוע. בשנה ב' המשיך נחמן להרביץ בנו את תורת האמנות השביעית בחלקו השני של הקורס, שעסק בקולנוע מודרני יותר, ובו ביאר והצחיק וגם שר לעתים, בעיקר כשעסק בסרטי הקולנוע האירופים הגדולים של שנות ה-60. אכן, גם שר. זה היה כאשר רצה להדגים את החופש האנרכיסטי ב"ציפורי שיר, ציפורי טרף" של פייר פאולו פאזוליני, שמסרטיו התרחקתי אחרי שצפיתי במקרה בכמה דקות מתוך "סאלו, או 120 ימי סדום". "ציפורי שיר, ציפורי טרף", סיפר נחמן, "מתחיל בשמות המשתתפים – אבל הפעם הם לא רק מוקרנים אלא גם מושרים על ידי זמר". כדי להבהיר למה התכוון פצח בשירה: "השחקנים הם נינטו דאבולי וטוטו/המוזיקאי הוא אניו מוריקונה/העורך הוא נינו ברגלו/הבמאי הוא כמובן פ-י-י-ר פ-א-ו-ל-ו פ-א-ז-ו-ל-י-נ-י!!!" קירות האולם רעדו מצחוק הסטודנטים כשנחמן הדגיש את הסיום ואני רשמתי את "ציפורי שיר, ציפורי טרף" כצפיית חובה. "רק על מסך גדול", הרעים נחמן ואני צייתתי בהכנעה עד שכעבור כמה שנים גיליתי את הסרט בתוכניית הסינמטק ומיהרתי לשריין כרטיס.

כשמסתיים אותו שיר כותרות מצחיק מתגלים שני הולכים בטלים – אב מבוגר המגולם על ידי טוטו, הקומיקאי האיטלקי הנהדר, ובנו הצעיר אותו מגלם נינטו דאבולי. הם פוסעים בשמחה בכביש לשום מקום (מדי פעם יש שלטים שכתוב עליהם "הוואנה - 13,891 קילומטרים" או "איסטנבול - 7,896 קילומטרים") ובמהלך צעידתם פוגשים עורב מדבר שמוצג כמרקסיסט משכיל. ואיך יודעים שהוא מרקסיסט? פשוט כי עולה, ממש משום מקום, הכיתוב: "לאלו המטילים ספק או למי שהוסחה דעתו, נציין כי העורב הוא אינטלקטואל שמאלני (מה שנקרא), מאלו שנראו לפני מותו של פלמירו טוליאטי" (מנהיג המפלגה הקומוניסטית באיטליה). העורב, נודניק לא קטן כיאה לקומוניסט/מרקסיסט אירופי בשנות ה-60, מטיף לאב ולבנו מוסר ומספר להם על שני נזירים פרנציסקנים בני המאה ה-13 (המגולמים גם הם על ידי טוטו ודאבולי), שנשלחים להפיץ את הנצרות בקרב הציפורים. עם חלוף הזמן מצליחים הנזירים ללמוד את השפות של שני סוגי ציפורים ולשכנעם לאמץ את ערכי הנצרות, אך אז פורצת מלחמה בין הציפורים על רקע פירושים שונים לדת: ציפורי הטרף שנשבו בקסמו של אלוהים מפרשות את לימודיו של ישוע כהוראה לטרוף את ציפורי השיר התמימות שכבר חסו בצל כנפיו. כשהוא גומר את המשל העורב מצטרף לטוטו ובנו והם צועדים יחדיו בדרך. מכאן והלאה מציג הבמאי את שלל החוויות המשונות שעוברים השלושה בדרכם – ואלה באמת חוויות משונות הכוללות (כמיטב מוחו של פאזוליני המגובה ברוח הקולנוע האירופי המודרניסטי) אלימות, מוות, מין, בוז לממסד באשר הוא והמון טיפשות. אבל השלישיה מתפרקת כשטוטו ודאבולי נאלצים לשמוע את הרצאת העורב על הלווית מנהיג המפלגה טוליאטי, הכוללת גם קטע תיעודי ארוך מתוך הלוויתו. לשניים נמאס מהחפירות המרקסיסטיות והם אוכלים את העורב לארוחת ערב.

ראיתי מאז הרבה סרטים של פאזוליני, אני אוהב חלק ומעריך אך מסתייג מחלק. פאזוליני, טוטו ודאבולי חברו לעוד סרט קצר, מצחיק וחכם ושמו "כדור הארץ כפי שהוא נשקף מהירח", שמסתיים במשפט "חי או מת, מה זה כבר משנה..." פאזוליני עצמו ציין את "ציפורי שיר, ציפורי טרף" כסרטו האהוב ביותר, היחיד שממנו לא התאכזב, ואני מסכים איתו לחלוטין. זה סרט שלרגעים נדמה לסרט של פליני, לעתים כמו מונטי פייטון ובשיאו גם כמו צ'פלין: ראיתי אותו שוב על מסך גדול ברטרוספקטיבה לפאזוליני שנערכה בסינמטק לפני כמה שנים והוא פשוט לא מתיישן. יש בסרט שילוב כה נדיר של רעיונות פוליטים והומור, וגולת הכותרת היא אותו עורב מרקסיסט מדבר, אחת הדמויות האהובות עלי בכל ימי כצופה קולנוע. נודניק בלתי נסבל, קיצוני בדיעותיו שעושה צחוק מכל מוסד קיים. הסצנה בה הנזירים משכנעים את הציפורים ללמוד את שפת בני האדם היא סלפסטיק טהור ברמה צ'פלינית גבוהה, והרגע בו הם הופכים בטעות לקדושים רק כי ישבו לנוח ולא שמו לב למה שקורה סביבם חכם ומדויק.

אני חש קנאה גדולה בכל פעם שאני צופה ב"ציפורי שיר, ציפורי טרף", בעיקר בגלל הפראות והחופש המוחלט שיש ביצירה הזאת. כנראה שכשבמאי מוכשר באמת משוחרר והולך עד הסוף הכל עובד.