לב פראי/קולנוע אסתר באשקלון, 1990

עם כל הכבוד לסרט של דייויד לינץ' דווקא הטריילר שלו, שראיתי לפני סרט שאיני זוכר בקולנוע אסתר, היה משמעותי הרבה יותר עבורי. זה היה רצף של מסתורין יפיפה ויוצא דופן: טלפון נטרק כשאחריו שומעים אשה צועקת על אחרת שהיא מעולם לא תראה את אהובה יותר, אחר כך אדם מוזר שואל את האשה שצעקה אם היא רוצה שהוא יהרוג עבורה מישהו בעזרת אקדח ומסמן על רקתו מול עיניה המבועתות, פיצוץ מרהיב ולפס הקול נכנסת גיטרה פראית על רקע שוט של כביש מרכב דוהר. ואז צץ ניקולס קייג', רץ על גגות מכוניות. הגיטרה ממשיכה לכסח על רצף דימויים הכולל טקס וודו, יריות, מכות, עוד פיצוצים, המון לורה דרן המהממת (מהממת במובן בו נהגו בעבר להשתמש במלה), נשיקות, נגיעת עירום ואז דממה ושוב קייג' – הפעם בקלוז אפ, צועק: לולה! הוא אולי צעק לולה אבל בשבילי זאת היתה קריאה לרוץ קדימה אל העתיד.

הייתי בן 20 והבנתי שאני צריך להמשיך הלאה ולצאת למקומות שאליהם אני באמת רוצה ללכת. כל מי שגדל במקום קטן יודע שמגיע רגע שהמקום באמת נהיה קטן. אשקלון האהובה של שנות ילדותי כבר הפכה גם למטרד. קצת קשה לי לכתוב את זה אבל זאת היתה האמת: חלמתי על דברים אחרים מאלה שהיו שם עבורי. נזרקתי באותם ימים מיחידה צבאית מסוימת, חזרתי הביתה לספור את ימי עד לשיחרור ואמא שלי – בערך עשר שנים אחרי ששלחה אותי ל"חלון אחורי" – אמרה: לא נורא, תתחיל להשקיע בעצמך. תוכל למשל להתחיל ללמוד קולנוע. קולנוע, תמהתי, מי בכלל חשב על זה? זה מה שאתה רוצה לעשות, לא? היא שאלה ואני זוכר איך יצאתי לסיבוב בחוץ, תוהה מה זה בדיוק ללמוד קולנוע ואיך עושים את זה, אבל בלב פיעמה התרגשות. לא הייתי לבד אז: זאת כבר היתה תקופה בה חברים התחילו לחפש את דרכם. כמה יצאו לקורס קצינים, חבר טוב נשבע שהוא בורח כמה שיותר מהר. הבנות שכבר השתחררו מהצבא נסעו לניו יורק ולמזרח וכתבו גלויות שנתנו תחושה שהעולם רק מחכה. אני עדיין ברחתי רק דרך מסך הקולנוע, ואז הגיע הניקולס קייג' הזה עם צעקת הלולה שלו.

היום קייג' מוזכר בדרך כלל כדוגמא למשחק מגוחך, לחוסר פרופורציה ולסרטי אקשן בינוניים, אבל אז הוא היה צעיר ומורד וקוּל לגמרי – אהבתי כל הופעה שלו בה נתקלתי: ראסטי ג'יימס, בירדי, בייבי אריזונה. אני זוכר שבחור אשקלוני מבוגר ממני חזר מלוס אנג'לס והתהדר בזה שהוא היה יושב בבית קפה בו קייג' היה יושב (וגם קרא לו ניק קייג' ולא ניקולס. הייתי מאד תמים והאמנתי שזה סימן לכך שהם חברים ושיום אחד גם אני אסע לגור בלוס אנג'לס ואשב לקפה עם ניק קייג'). וכשראיתי את קייג', שמשחק פושע תמים וטוב לב בשם סיילור, צועק לולה בטריילר ללב פראי (לא קישרתי בשום דרך שהבמאי הוא הבמאי של איש הפיל) חשתי שהוא בעצם צועק לי: בוא, הדרך פתוחה, רק בוא.

חשוב להדגיש שעצמת הצעקה קיבלה את תוקפה רק כי היתה מרכיב בעריכה יוצאת הדופן של הטריילר: לתוך בית קולנוע מיינסטרימי לגמרי בעיר בדרום ישראל, בו מוקרנים בדרך כלל סרטים הוליוודים בסגנון כזה או אחר, מגיע רצף של שוטים שלכאורה אין חיבור ביניהם ויוצר קסם. דווקא הסרט, בטח יחסית לאחרים של לינץ' כמו מלהולנד דרייב או ראש מחק, מספר סיפור די ברור. אבל הטריילר הבטיח חוויה: מסע למקום זר שלא נראה כמו מה שאתה מכיר, שיש בו אהבה חופשית ותשוקה אמיתית, אלימות וצבע וגיטרה חשמלית. המקום הכי רחוק מהמקום שאתה נמצא בו. "אלך לקצה העולם בשבילך", מבטיחה לולה לסיילור בטריילר. ואכן, אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.