תפוז מכני/יחידה צבאית אי שם, 1989

בסוף התגייסתי גם אני לצבא, ליחידה שהשרות בה לא היה קל פיזית ורגשית. חורף 1989 היה גשום ורטוב ובעיקר קר, העומס היה גדול ומקולנוע כמעט שכחתי. כשכבר יצאתי הביתה הייתי מותש ורוב הזמן ישנתי, וכך עברו הימים. בסוף שבוע אחד קיבלתי עונש להישאר שבת בבסיס. אני כבר לא זוכר מה עשיתי, רק זוכר את חברי יוצאים לחופשה ואותי גורר רגליים אל חדר האוכל. חיילת שישבה שם והכירה אותי אמרה שבמועדון החיילים מוקרן סרט, וכל מי שנשאר שבת מוזמן. לא רציתי ללכת אבל השתעממתי לבד, אז עליתי למועדון והתיישבתי מול קלוז אפ על עין שעליה מודבק ריס מלאכותי. המצלמה התרחקה, חושפת איש צעיר ונאה החבוש בכובע ולבוש בבגדים לבנים. הדולי אאוט נמשך וחושף שהאיש יושב עם עוד שלושה הלבושים כמוהו, בבגדים לבנים ובכובעים, בתוך מקום מוזר בו יש פסלי נשים בתנוחות שונות. ברקע נשמעת מוזיקה מאיימת וקולו של האיש עולה על רקע השוט: "היינו אני, אלכס, ושלושת החברים שלי, שהם פיט, ג'ורג'י ודים, יושבים בקורובה מילק בר וחושבים מה לעשות עם הערב שלנו. הקורובה מילק בר מכר חלב עם דברים נוספים, דברים שמחדדים אותך ומכינים אותך לאלימות מתוגברת. היה לנו כסף בכיס אז לא היינו צריכים את זה, אבל כסף הוא לא הכל בחיים..." מה שם הסרט הזה, שאלתי, ומישהו ענה: תפוז מכני. עצרתי נשימה ולדעתי שיחררתי אותה רק שעתיים אחרי. יצאתי לקור ולרוח ולא היה אכפת לי שאני בבסיס או בכלל בצבא, חשתי הארה שלא הרגשתי מאז "חלון אחורי" ולדעתי לא חשתי מאז. 
האם אפשר לחלק את החיים ללפני "תפוז מכני" ואחריו? אני מנסה להיות ביקורתי ככל האפשר, לא להיות מושפע ולקחת הכל בפרופורציה אבל בכל מה שקשור לסרט הזה אני לחלוטין לא. ההתנפלות של סטנלי קובריק על כל חושי עדיין לא שכחה, גם 30 שנים אחרי שחזיתי בו לראשונה ואחרי שראיתי אותו מאז עוד כמה פעמים, כולם בקולנוע אגב, יש לי חוק לגבי הסרט הזה - לעולם לא על מסך ביתי; רק בחוץ, בחושך, עם עוד אנשים, כשאתה יוצא אחר כך לרחוב האפל. כאשר סטונר, גיבור הרומן המעולה הקרוי על שמו, מגלה כמה הוא אוהב ספרות נכתב ש"הוא פסע כסהרורי אך בכל זאת היה מודע לקורה איתו... דומה שהאפרוריות כבר לא העיבה על הקמפוס. היא הובילה את עיניו החוצה ומעלה, אל תוך השמיים, הוא הביט לשם כמו לאפשרות שלא ידע לנקוב בשמה". תיאור מדויק של מה שהרגשתי כשיצאתי מהמועדון בצבא. הרבה אנשים שאלו אותי "מה לך ולסרט האלים הזה" במהלך השנים. האם אוכל להסביר? כל ניסיון עבר כשל, אבל אנסה שוב.
בעולם דיסטופי בו מדברים באנגלית/רוסית במבטא קוקני כבד חי אלכס – צעיר, יפה, אלים, מעריץ של בטהובן. הוא וחבריו הם חבורת פושעים שאונסים, שודדים ורוצחים. ושותים חלב. במהלך שוד אישה המסתיים במותה, חבורתו בוגדת בו ואלכס נתפס על ידי המשטרה. לאחר כמה שבועות בבית הכלא הוא מתנדב לניסוי ממשלתי אשר מטרתו להוציא מפושע אדם חדש. בניסוי פוערים את עיניו של אלכס ללא אפשרות לסגור אותן (פתיחה פיזית ממש, אבל גם נפשית כמובן) ומחברים את שני תחביביו: מקרינים על המסך שמולו אלימות קשה ומשמיעים במקביל מוזיקה קלאסית. מאותו הרגע, בכל זמן שאלכס חושב, צופה או חש במשהו אלים, או לחילופין שומע מוזיקה של בטהובן, הוא נזכר באופן אסוציאטיבי בניסוי ומקיא. אלכס הופך לאדם חלש. הוא מוצג לראווה בסצנה שמזכירה מאד הצגה פומבית של אדם חלש ב"איש הפיל", מושפל ומשוחרר והופך ליצור דחוי בשולי החברה: הוריו מעדיפים את דייר המשנה שהגיע לביתם, הוא סופג מכות מחבריו שנהפכו לשוטרים, הקבצנים בהם התעלל נוקמים בו ואחד מקרבנות העבר שלו כולא אותו, משמיע לו מוזיקה קלאסית בווליום גבוה וגורם לו לנסות להתאבד בקפיצה מהחלון. הצופה, שהעריץ את אלכס כגיבור קולנועי יחיד במינו אבל גם הרגיש קבס מול האלימות הרבה שהפגין מתחיל להזדהות איתו ואפילו לרחם עליו. אבל אלכס שניצל ונשלח לבית החולים עובר שוב מהפך: בסצנה האחרונה של הסרט אנו רואים אונס מול קבוצת אנשים צוהלים ואז את אלכס מחייך ואומר:"נרפאתי".

תפוז מכני בגרסת הספר
קראתי את התקציר שכתבתי והוא נראה לי רחוק ממהות "תפוז מכני". תקציר מוזר ובעיקר מיותר לגמרי. אני מניח שגם המין והאלימות בסרט יראו מיושנים לעומת מה שמציעים הקולנוע ובעיקר הטלוויזיה היום אבל כוחו של "תפוז מכני" היה תמיד יותר מהלם מפורש "לפנים": אתה נבוך מההנאה שמעשי האלימות המוצגים בצורה כה מסוגננת גורמים לך, אתה משתאה מכל קאט מושלם, מהמשחק החד פעמי של מלקולם מקדואל, מאמנות הצבעים בכל שוט לכל אורך הדרך – עם שירה וריקוד, בשילובים דוחים ומלהיבים של אמנות גבוהה ואלימות נמוכה, כש"שיר אשיר בגשם" משתלב עם אלימות מינית ועיצוב פנים עתידני; כשבטהובן מתנגן בגרסאות אלקטרוניות משוגעות מעל תעמולה פשיסטית; כששומעים את רוסיני עם הילוך מהיר שמתחיל בחנות תקליטים ונגמר במיטה: בעוד קובריק מתפרע בכל הכלים שיש לבמאי בליגה שלו מטרתו היא לא פחות מאשר לשפר מוסרית את החברה. כן, אני מאמין בזה: הסרט הזה מציג שאלות גדולות כמו מהו כוח, האם מותר לקצץ חירות בשם סדר חברתי, מהו חופש ומהי מוסריות וגם מהו טבע האדם: האם ניתן להיות רק טוב בעולם המודרני או שהמחיר גדול מדי? קובריק ביים את הסרט על פי ספר של אנתוני ברג'ס, שכתב אותו אחרי שאשתו נאנסה על ידי פושעים. גם ברג'ס חיפש את אותם דברים והספר מעולה, אבל קובריק פשוט מבצע את זה טוב יותר, בסרט שאני לא ראיתי דומה לו. הוא עושה את זה בעזרת קולנוע כל כך כביר, שלהגיד שהסרט הוא על כל הדברים שכתבתי שקול לשאלות שאין דרך וצורך לענות עליהן. 

תגובות

  1. מעניין! עוד לא ראיתי את הסרט וגרמת לי להסתקרן, ולא רק כי זה סרט חובה.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות