המשפחה שלי/קולנוע לב, 2019

2019 היתה השנה בה כולם ראו ואהבו ונתנו אוסקר לסרט הדרום קוריאני "הפרזיטים", סרט שגם אני אהבתי – קצת פחות מרוב מי שמסביבי. הבחירה של בונג ג'ונג הו באלימות קיצונית בסיום סרטו איכזבה אותי. חשתי שזה פתרון קל מדי לסרט שהקונפליקט המרכזי בו הוא אחווה בין בני אדם בעולם חסר אחווה. בנוסף התאכזבתי כי סרט אחר שראיתי באותה שנה, גם הוא מאסיה וגם הוא עוסק במשפחה המגיעה ממעמד נמוך ומסתבכת ברצף של שקרים שמביא לפירוקה, לא קיבל את אותה תשומת לב. "המשפחה שלי" (שם עברי לא מאד מוצלח ל-"shoplifters") אמנם זכה בפסטיבל קאן אך נותר סוד שלא התברג לאף רשימה של "הסרטים הגדולים" למרות שלטעמי הוא טוב יותר בכל פרמטר מ"פרזיטים", שהותיר אותו בצל. אך אולי בעצם כך זה צריך להיות: יתכן וראוי שהצניעות של הסרט שביים הירוקאזו קורה אדה גם תותיר אותו כסרט סודי, שכל מי שאוהב אותו מרגיש שזכה.

"החיים שאחרי" עליו כתבתי לפני כמה חודשים הוא סרט יוצא דופן בפילמוגרפיה של קורה אדה. הבמאי היפני עוסק בדרך כלל במציאות ולא בדמיון והוא אמן בהעמדת מלודרמות בעולם המודרני. לדמויות שלו תמיד יש כוונות טובות אבל הן מסתבכות בדברים גדולים בגלל אותן כוונות טובות. הפתרונות שלו אינם אלימים אלא אנושיים, גם אם לפעמים קשים. אהבתי כל סרט שלו שראיתי אבל "המשפחה שלי" הוא שיא בעיני: יש בו שילוב מורכב של טוב ורע; יש בו דמויות שאהבתי מאד ורציתי בטובתן מחד אבל שגם עושות דברים שפשוט אי אפשר להסכים להם; ובעיקר יש בו טוב לב והגינות בסיסית. הסרט מתאר משפחה של כייסים פשוטים, אלופים בגניבות קטנות מתוך חנויות וכיסים, המורכבת מאבא, אמא, שני ילדים וסבתא. יום אחד חוזרים האב והבן מריטואל הגניבה הקבוע שלהם ומוצאים ילדה קטנה בוכה בגשם, ילדה שהם ראו בעבר ונדמה שסובלת מהזנחה ואולי אף מהתעללות. בני המשפחה אינם חיים תחת שום חוק ולכן פניה לרשויות הרווחה אינה אופציה מצידם, אבל טוב ליבם של ההורים לא מאפשר להם להשאיר את הילדה השתקנית, שלהוריה אין שום עניין בה, ברחוב. בואה אל תוך המשפחה מתחיל לחשוף את הסודות והשקרים שמרכיבים את המשפחה הזאת עד לסוף המר מאד, כואב הרבה יותר מהאלימות המסוגננת של "פרזיטים".

השימוש במונח "סודות ושקרים" מתאים כאן כי "המשפחה שלי" מזכיר בהרבה מרבדיו את סרטו הנהדר של מייק לי – בני אדם בודדים המנסים ליצור לעצמם מסגרת משפחתית. אבל יש הבדל גדול במבנה הסרטים: "סודות ושקרים" מתאר את ניסיונה של בחורה צעירה למצוא את אמה הביולוגית, כשהשתיים מנסות להתגבר על הבדלי גזע ומעמד כדי לחיות כמשפחה. ב"משפחה שלי" אלה בני זוג שאספו אליהם מהרחוב אנשים בודדים – לכאורה כדי לסייע להם בעבודת הכייסות אבל בעצם כדי לתת להם בית ואהבה. אצל לי רק כאשר הסודות והשקרים מתגלים מגיעה מחילה ואפשר להמשיך בחיים: אצל קורה אדה כאשר הסודות והשקרים מתגלים הכל נהרס והמשפחה מתפרקת ומכאן נובעת פסימיות גדולה, כי אולי לחיות לבד זאת בדידות גדולה אבל לעתים בלתי אפשרי לחיות ביחד.

אם יש מלה המגדירה את הבימוי של קורה אדה היא כנראה צניעות. למרות שהסרט מביא דרמה גדולה רובו מתאר רצף של פעולות פשוטות. ביקור משפחתי בים, שיחה אינטימית בין אב לבן, ריטואל מצחיק של גניבה שהוא מעין סרט אילם קצר הכולל כוריאוגרפיה קבועה של תנועות ידיים או אכילת הנודלס המשפחתית. צפיתי בסרט ופשוט לא רציתי שייגמר, רק ייחלתי לראות עוד ועוד סצנות של המשפחה המקסימה הזאת. קורה אדה אולי מביים פשוט אבל הוא אלוף במיקום האדם בתוך המרחב: למרות שגיבוריו הולכים ברחובות עמוסים אתה לא מאבד איתם קשר לרגע, ולמרות שמדובר במשפחה גדולה החיה בחלל קטן אתה מחובר אל כל אחד מהם. המעברים בין הקלוזאפים להמון, בין אם מדובר באנשים ברחוב ובין אם במדפים עמוסים בחנות המכולת, מדויק, ובניגוד לניכור של "פרזיטים" כאן גם טוקיו עמוסה וצבעונית. המשחק נהדר ומעל כולם סאקורה אנדו, המשחקת את אם המשפחה שטעות תמימה שלה בעצם מפילה את כולם. זהו סוף מרגש ועצוב, שהותיר אותי גם שמח על כך שלעתים קולנוע גדול עדיין יכול להיות אינטימי, אנושי וצנוע.