החיים שאחרי/קולנוע פאר, 1999

יצאתי מהחוג לקולנוע היישר לעבודה ככתב בתחנת טלויזיה. והתחתנתי. עברנו, אשתי ואני, מפלורנטין לצפון הישן של תל אביב, סמוך לקולנוע פאר שהפך לקולנוע הביתי שלנו. תל אביב של אז היתה מלאה בבתי קולנוע, אבל האפשרות לרדת ארבע דקות לפני תחילת הסרט בכפכפים אל הקולנוע היתה כיף גדול שאני מאוד מתגעגע אליו, מאז נסגר קולנוע פאר לפני כ-15 שנים. למרות שהמשכתי לחרוש את הסינמטק זאת היתה תקופה בה הייתי בררן פחות וראיתי בעיקר את מה שהוקרן ליד הבית, גם במחיר של התפשרות על קולנוע פופולארי יותר. אך לצד שוברי קופות הוליוודים בקולנוע פאר ראיתי גם את אחד הסרטים האהובים עלי, "החיים שאחרי". 

בתחילת הסרט מגיעה חבורת אנשים אל משרד אפור שם מודיעים להם שהם מתו ושהמשרד הוא בעצם תחנה בדרך לעולם הבא. המתים מתבקשים לבחור את הזיכרון האהוב עליהם ביותר; את הזיכרון הזה הם יביימו לסרט ואחרי שיצפו בו יקחו אותו איתם כזיכרון היחיד שלהם לעולם הבא וכך יהיו מאושרים לתמיד. יש כאלה שיודעים מיד מה אותו זיכרון אהוב, אבל יש כאלה שמתקשים. למתים יש שבוע לבחור זיכרון ולהפיק אותו לסרט קצר אבל אם הם לא מצליחים עליהם להישאר במתקן, ולעזור לאחרים למצוא את הזיכרון שלהם, בעוד הם מנסים לחשוב עם מה בדיוק הם רוצה ללכת הלאה. אבל לאותם עובדים אין הרבה זמן לעצמם: הם צריכים לבדוק עם המתים החדשים מה הזיכרון שלהם, לכתוב איתם תסריט, לבנות תפאורות, ללהק שחקנים ובסוף השבוע גם להקרין למת את הסרט. 

גיבור הסרט, טאקאשי, לא מצליח לבחור זיכרון. הוא נמצא שם זמן רב, למעשה מאז נהרג כחייל במלחמת העולם השניה. יום אחד מקבל טאקשאי משימה: לעזור לאיקירו, שגם הוא מתקשה להחליט מה הזיכרון איתו יעבור לעולם הבא. הם צופים יחד בקלטות וידאו מחייו של איקירו ומגלים שאיקירו נישא לאהובתו של טקאשי אחרי שנהרג, ושגם היא נמצאת במשרד ולא מצליחה לבחור את הזיכרון שלה. המשולש הזה מנסה להתמודד עם המוות, החיים והזיכרונות ביצירה יפה ללא טיפת ציניות וללא אפקטים (שסרט כזה היה דורש אם היה מופק בהוליווד, למשל).

כאשר התיישב הבמאי היראקזו קורה אדה לכתוב את התסריט הוא ראיין מאות אנשים ושאל אותם מה הזיכרון היקר בחייהם. כשערך את הסרט שילב בתוכו גם קטעים מאותם ראיונות, והסרט משובץ באנשים "רגילים" שאינם שחקנים המספרים מה הזיכרון השמח והיקר בחייהם. הצופה אינו יודע אם יש מולו שחקן שקורא טקסט או אדם המספר זיכרון אמיתי, וכך יוצר קורה אדה סרט-אח ל"רגע של תמימות" - כמו מוחסן מחמלבף הוא משלב את החיים האמיתיים עם תסריט עלילתי. גם בסרט זה הגיבורים עסוקים בלביים מחדש רגע מחייהם וגם כאן התוצאה מושלמת. באחת הסצנות היפות רואים אדם שאומר שאינו יודע מה לבחור כי אין לו זיכרונות טובים אלא רק רעים. האם הוא שחקן או אדם אמיתי? האם באמת יכול להיות שיש מישהו שאין לו אף זיכרון שהיה רוצה לקחת איתו? האם לא נולד לו ילד, לא הריח פרח, לא זכה למחווה של נדיבות מאדם זר, לא התאהב?

החיים שאחרי השפיע עלי מאד, אבל לאו דווקא בגלל הבימוי הנהדר (כמו כל עבודתו הנפלאה של קורה אדה, מהבמאים האהובים עלי) אלא בגלל השאלה המרכזית העומדת בבסיסו: האם באמת האדם יכול לזקק רגע אחד מחייו? האם יש רגע שבו האדם באמת מאושר? והאם יש רגע אחד כזה שגובר על כל זיכרון אחר? הייתי בן 29 כשראיתיו לראשונה ומאז אני ממשיך לתהות מה הזיכרון שאקח איתי הלאה. כמו רוב בני האדם זכיתי להרבה אושר לצד אכזבות ועצב, וכמו קורה אדה אני מעדיף את הזיכרונות היפים.

במה הייתי בוחר? נדמה לי שבלוג זה הכריע על כמה אפשרויות לרגעים כאלה, בהם ילד מאושר חזר מסרט בקולנוע רחל ורץ הביתה דרך הדשא הגדול של שכונת אפרידר באשקלון, באותם ימים ארוכים ויפים של ילדות כשחשבתי שכל העולם שם רק בשבילי.