רגע של תמימות/סינמטק ת"א, 1998
לפני שהתחלתי ללמוד קולנוע כמעט ולא ראיתי סרטים
תיעודיים וגם לא חשבתי שיום אחד אביים סרטים כאלה. כמו רוב האנשים חשבתי שסרט
תיעודי מראה את האמת כפי שהיא, ולכן הרעיון של העתקת האמת למסך נראה לי פחות
אטרקטיבי. בזמן הלימודים הבנתי שטעיתי - ההבנה שבמאים מביימים סצנות, משחזרים
דברים, משחקים עם הווה ועבר ועצם זה שהעמדת המצלמה בזוית מסוימת כבר יוצרת כיוון
סובייקטיבי, נתנה לי להרגיש שיש כאן משהו עמוק השווה בדיקה. ולכן, בשנה השלישית
ללימודים (תקופה בה עסקתי בעיקר בהקלטת קולות בשכונה בהשראת "התפוצצות"ותהיתי לאן אני הולך) נרשמתי לסמינר בשם "אוטוביוגרפיה קולנועית" שלימדה
פרופ' מיכל פרידמן. במהלך הסמינר, שעסק בעיקר בשאלה איך מבטאים במאים את
האוטוביוגרפיה שלהם בסרטיהם, ראינו גם את הסרט הנהדר של מיכל בת אדם "איה:
אוטוביוגרפיה דמיונית", בו היא משחקת במאית המביימת סרט על חייה. בת אדם
מביימת ומשחקת את עצמה ומשלבת סצנות כמו-תעודיות שהופכות את "איה" לסרט
המטשטש את הגבול בין הבדיוני לאמיתי. השילוב הזה, בו בסרט עלילתי לא ברור מה אמת
ומה בדיה, סיקרן אותי מאד.
באותם ימים התחילו להקרין כאן סרטים איראנים
שהיו פיוטיים מאד והראו צד שלא הגיע בדרך כלל אל הישראלים. מלבד יופי חזותי רב היו
בהרבה מהסרטים האלה רגעים שנדמו תיעודיים לחלוטין. עבדתי כמאבטח בקול ישראל ובגלל
הקרבה של האולפנים לסינמטק נהגתי לעבוד במשמרת הלילה ולפניה ללכת לסרט ויום אחד נכנסתי ל"רגע של תמימות", כמעט בלי
לדעת עליו דבר ובלי ציפיות גדולות.
האם ראיתי סרט המבוסס על סיפור אמיתי? האם הוא
בכלל כמעט דוקומנטרי? או שמדובר בסרט עלילתי לחלוטין עם סיפור מומצא? עד היום אני
לא בטוח מה ראיתי חוץ מזה שהסרט הזה כל כך טוב ושהוא שינה לגמרי את כל המבט שלי על
האפשרויות הטמונות בקולנוע.
קשה מאד לתאר את כל מה שמגולל "רגע של
תמימות", על פניו סיפור פשוט אך בעצם סרט מורכב מאד, אבל אנסה. הסרט חוזר לרגע התבגרותו של הבמאי מוחסן מחמלבף: הוא היה נער מהפכן בן 17 שהתנגד לשאח של איראן
ובשנות ה-70 אף דקר שוטר בהפגנה כשניסה לגנוב את נשקו. הוא נעצר ונשלח לכלא לחמש
שנים, התנצל בפני השוטר והבטיח לו שיום אחד כשיהיה במאי קולנוע יביים סרט על
הסיפור שלהם. מחמלבף שוחרר במהלך המהפכה האיסלאמית של חומייני אבל התפקח מהר, למד
קולנוע והפך לאחד מהחשובים שבבמאי איראן. בסצנה הראשונה של הסרט מגיע אליו השוטר
שדקר, בעצם כדי לעבור אודישן לסרט אחר שביים מחמלבף. אחרי המהפכה איבד האיש את
עבודתו כשוטר וכששמע שמחמלבף הפך לבמאי בא לבקר אותו ולהזכיר לו את מה שהבטיח:
לביים סרט על סיפורם. מחמלבף (שמשחק כמובן את עצמו) מתלהב מהרעיון ומציע לשוטר שכל
אחד יבחר בשחקן שיגלם אותו, ידריך אותו כדי שיבין את הדמות ויביים אותו בסרט.
השניים יוצאים למסע אודישנים ברחבי טהראן ופוגשים אנשים שונים אבל מסתבר שהשוטר
התאהב לפני עשרים שנה בשותפתו של מחמלבף לניסיון חטיפת הנשק, שהיתה גם בת דודו.
בסרט הוא רוצה לזכות באהבתה ולכן רוצה שמי שישחק אותו יהיה נאה. אחר כך
השוטר מתעצבן כשהוא לא מצליח להעביר את המסר שהוא רוצה לשחקן ולמחמלבף, פורש
פעמיים אבל תמיד חוזר אל הסט. מחמלבף מחפש שחקן שתתחבר לסיפורו ובמקביל מנהל חשבון
נפש עם עצמו על מה שעשה כנער, מלהק את בתה של בת דודו לשחק את אמה אבל כשמגיע הרגע
לביים את הסצנה מסרב הנער-שחקן לשתף פעולה ולפעול באלימות. מאחר וגם השוטר רוצה
לשנות את סוף הסרט ולכן גם את סוף הסיפור (הוא רוצה שבת הדוד תתאהב דווקא בו) - הרצון לשנות את הסוף משנה בעצם גם את ההתחלה...
זאת אוטוביוגרפיה קולנועית נהדרת ואולי סרט
ה"מה היה קורה אילו" הטוב ביותר שראיתי. אבל הדבר שאותו אני נושא עמי
מאז שראיתי את הסרט לראשונה הוא ההבנה שהאמת בסרט הזה היא בעצם מכלול האפשרויות
שמוצגות כאמת ושמה שקרה בשנות ה-70 למחמלבף ולשוטר הוא רק מה שמזניק סיפור גדול
הרבה יותר אל המסך, סיפור ההופך גם למשל על מהי אמת בקולנוע: האם עלינו לחפש את
המציאות בסרטים או להיכנע לאשליה? האם אפשר לתעד מציאות בקולנוע? האם בכלל חשוב
לדעת "מה באמת היה" כשרואים סרט?
בסיום הסרט מחמלבף בונה סוף חדש,
סוף של חמלה שמוותרת על האלימות לטובת אהבה, וכך יוצא הצופה כשכל האופציות פתוחות.
והשחקנים, האם הם שחקנים או אנשים אמיתיים? האם זהו באמת השוטר או שמשחק אותו
שחקן? האם זה בכלל חשוב? לפני "רגע של תמימות" לא חשבתי על השאלות האלה,
ופתאום הם מילאו את עולמי ועליהן כתבתי את עבודת סיום הסמינר של פרופ' פרידמן.
איני זוכר כמה קיבלתי אבל אני יודע שמאז בכל פעם שאני מתיישב בחדר העריכה ומתחיל
"לשחק עם הסיפור" אני חושב עליהן.
יש האומרים שהסרט מתאר בעצם את סיפורה של
ההתפכחות של המהפכה האיראנית, וגם זה כנראה נכון. מחמלבף ממשיך לחיות גם את ההיסטוריה האיראנית: הוא ברח
מאיראן עם עליית אחמדיניג'אד והיום חי ויוצר בלונדון. לפני כמה שנים התארח בפסטיבל
חיפה, הקרין סרט מוקדם שלו ושוחח עם הקהל. אחרי הדיון ניגשתי לכיוונו. רציתי לספר
לו עד כמה "רגע של תמימות" ריגש אותי ועד כמה השפיע עלי ועל הגישה שלי לגבי קולנוע, אבל
כשעמדתי מולו התביישתי ורק חייכתי ולחצתי את ידו המושטת. אולי פעם אאזור אומץ
ואשאל אותו אם אותו רגע של תמימות המופיע בשם הסרט הוא רגע האהבה, רגע ההליכה אחר
רעיון פוליטי מטופש בגיל 17, או שאולי בכלל הקולנוע עצמו הוא רגע של תמימות?
תגובות
הוסף רשומת תגובה