התפוצצות/סלון הדירה בה גרתי בפלורנטין, 1997

בסוף שנה ב' של לימודי הקולנוע ביימתי סרט קצר. רגע לפני המהפכה הדיגיטלית ששינתה את הדרך בה עושים ורואים סרטים, בחרתי לצלם את הסרט בפילם. מי שעבד איתי על הסט היו חברי ללימודים, ואין ספק שראו חלק מחוסר הניסיון שלנו (בעיקר שלי כבמאי ותסריטאי כמובן) בתוצאה הסופית. ולא רק ראו, גם שמעו. את פס הקול היה צריך להקליט על ערוץ נפרד במכשיר שנקרא נגרה ובו סרטי הקלטה מיוחדים. המכשיר הזה היה סוד עבורנו כי לא היה שום קורס בו למדנו להפעיל אותו. ידענו שסאונד בסרטי סטודנטים נחשב לעניין בעייתי ומאחר וניגשנו להקלטה בתבוסתנות לא היה מה לבוא בטענות לחבר שהקליט את הסאונד בסרט. וכך, בתסכול רב, נאלצתי להתמודד עם פס קול מלא רעשים שברובו לא ניתן היה להשתמש.

ערב אחד ישבתי בסלון הדירה בה גרתי עם אשתי בפלורנטין ובטלוויזיה הוקרן הסרט "התפוצצות" של בריאן דה פלמה. לדה פלמה יש לא מעט סרטים מעולים, והוא ידוע גם בכך שהוא לוקח סצנות ולעתים סרטים שלמים של יוצרים אחרים ומעבד אותם מחדש ליצירה שונה מאד מהמקור. הרגע המפורסם ביותר הוא כנראה עגלת התינוק המתגלגלת במדרגות תחנת הרכבת בסרט "הבלתי משוחדים", סצנה שהעתיק כמעט אחד לאחד מהסרט המדהים "אנית הקרב פוטיומקין" של סרגיי אייזנשטיין. העתיק אבל גם יצר בה, או בעצם איתה, משהו חדש. וכך גם הסרט התפוצצות, שהוא העתקה או מחווה או יצירה חדשה לגמרי הנשענת על "blowup" (שנקרא בישראל במקור "יצרים"), סרטו הגדול של אנטוניוני על צלם סטילס המגלה שבלי לשים לב הוא בעצם צילם רצח, וניסיונו להתחקות אחר הרוצח מסתיים במפח נפש. בשנות ה-80 לקח דה פלמה את הרעיון והמבנה של אנטוניוני (ואפילו את השם - הוא קרא לסרט "blow out") אבל שינה את המדיום המתעד את הרצח - מצילום להקלטה. ג'ון טרבולטה מגלם מקליט שלילה אחד יוצא עם ציוד להקליט סאונד עבור עריכות של סרט. הוא מקליט מכונית נוסעת ואז רואה שגלגל הרכב מתפוצץ והרכב נופל מגשר למים. בתאונה נהרג מושל המדינה אך כשטרבולטה מקשיב להקלטה באולפן שלו הוא שומע שרגע לפני שהרכב איבד שליטה על הגשר ונפל למים נשמעה יריה, וכמו בקולנוע הוא יוצא למסע כדי להבין מה קרה שם. בעוד סרטו של אנטוניוני היה יצירה מודרניסטית שלא עסקה כלל במי הרוצח ומדוע היה רצח אלא בקשר בין היוצר ליצירה, בחיים בלונדון הסוערת של שנות ה-60 ובחוסר התוחלת של החיפוש, אצל דה פלמה זהו מותחן סוחף מלא פרנויות וקונספירציות כפי שהאמריקאים כל כך אהבו בשנות ה-80. טרבולטה, בתקופה קשה יחסית בקריירה שלו בין גריז לחזרתו לתודעה ב"ספרות זולה", משחק נהדר אדם פשוט שנגרר לתוך פרשיית רצח. כמו אצל היצ'קוק גם כאן זהות הרוצח מתגלה מהר והסרט הוא משחק חתול ועכבר במהלכו מגלה מי שחשב שהוא חתול שהוא בעצם עכבר ושהוא לא יכול לשנות את הגורל שנכפה עליו, פשוט כי היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון וסירב להמשיך להתנהג כאילו דבר לא קרה. את העלילה דחס דה פלמה סביב ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, ויצר מותחן פוליטי שמהדהד גם היום.

טרבטלטה מקליט ינשוף, רגע לפני התרסקות המכונית

אך אותי מה שבעיקר תפס היה הדימוי של טרבולטה הולך בלילה עם מיקרופון מחובר למוט (בום בשפת אנשי הקולנוע), אזניות על ראשו ונגרה תלויה על כתפו. קמתי מהספה תוך הבנה שהגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים וביום ראשון הגעתי למחסן הציוד של האוניברסיטה, שם החתים אותי מנהל המחסן המופתע דוד על בום ונגרה. קניתי סרטי הקלטה ובלילה יצאתי לסיבוב בפלורנטין. רצח לא הקלטתי אבל כן למדתי להקשיב לשכונה בדרך אחרת. אהבתי במיוחד את הסיבוב ביציאה מרחוב אוריאל אקוסטה אל רחוב גנני הקטן, שם, בזכות הרמקול והנגרה, גיליתי כנסיה המתחבאת בין קומות בנין מסחרי גדול. כמה נשים אפריקאיות וכומר אחד התאמנו כמעט כל ערב בשירה דתית, והרגע בו קולות המתפרה בסוף הרחוב התחלפו בשירת גודספל הרמונית היה נהדר כל פעם מחדש. ערב אחד הקלטתי אישה צועקת על בן זוגה שאם הוא לא יפסיק להיפגש עם אנדרֵה היא תיפרד ממנו; ערב אחר חיפשתי לשווא גור חתולים שילל בלי הפסקה ונדמה היה שנפל אל בור שנפער בפינת ויטל/ידידיה פרנקל; הקלטתי שיכורים בלילות ופועלים פורקים ירקות ופירות לפנות בוקר ובעיקר אהבתי איך הלילה השקט בעצם מלא קול. אחד הסיפורים האהובים עלי הוא "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה" מאת היינריך בל. במרכז הסיפור איש סאונד שעובד ברדיו גרמני אחרי מלחמת העולם השניה ואוסף שתיקות: הוא חותך מתוך סרטי הקלטה שתיקות ויוצר פס קול של שתיקות שונות אותו הוא שומע בכל הזדמנות. אחד מרגעי השיא של הסיפור (שעוסק גם בעריכה מחודשת של תכנית בה רואיין פילוסוף המחליט אחרי ההקלטה שהוא מאמין באלוהים ולכן מבקש להוסיף את המלה אלוהים בכל מקום בו אמר לפני כן כח עליון) הוא אחר צהרים בו מאלץ הגיבור את בת זוגו לשבת איתו בחדר ולשמוע יחד שקט. ניסיתי לערוך את פס הקול הזה אבל לא מצאתי מה באמת אפשר לעשות איתו, אך הפכתי לאחד הסטודנטים היחידים באותם ימים בחוג לקולנוע שיכול להשתמש כראוי בציוד סאונד. הקלטתי מספר סרטי גמר של חברים, כולל אפילו נסיעה לירדן לסרט תיעודי על נהגי ראלי. כשגמרתי ללמוד מפיק שהכרתי הציע לי עבודה ראשונה בתור מקליט וחשבתי שזה מה שאעשה, אבל הצעה אחרת הובילה אותי לערוץ הספורט. עדיין, גם היום אשמח לקחת נגרה באחד הלילות ולצאת לחפש משמעות בתוך השקט.