קן הקוקיה/סינמטק ת"א, 2019

מפגש מחודש עם סרט עלול לאכזב. הצופה משתנה, גם העדפותיו - ולעתים הסרט אשם: מה שהיה חדש ומסעיר בעיני אדם צעיר עלול שלא לעמוד במבחן הזמן, לעתים אפילו אובייקטיבית. יתכן שייצוג מסוים של דמות עשוי להפוך ללא רלוונטי כי התרבות השתנתה והצפיה הופכת למעיקה אבל בעיקר מדובר בקצב, במשחק או אפילו בקאט: מבחן הזמן עלול להיות אכזרי מאד בקולנוע. האפשרות השניה נדירה יותר: בדרך כלל אדם לא ייתן עוד הזדמנות לסרט שלא הרשים אותו. אבל לפעמים זה קורה, ובמקרה של "קן הקוקיה" זה היה כל כך טוב שלעתים אני עדיין נישא על אותה התרגשות שחשתי כשיצאתי מהסינמטק, בלילה בו ראיתי שוב את הפלא הזה של מילוש פורמן.

כשראיתי לראשונה את קן הקוקיה הייתי בן 15 בערך. נהניתי מהסרט אבל לא יצאתי מגדרי, אולי כי כמה חודשים קודם לכן קראתי את הספר ואהבתי אותו כל כך שהרגשתי מחויבות. בניגוד לסרט בו הדמות המרכזית היא של מקמרפי, פושע קטן אבל מורד גדול שמגיע לבית החולים לחולי נפש במקום לשבת בכלא, במרכז הספר שכתב קן קיזי עומד הצ'יף: אינדיאני שלא מדבר ומאושפז במקום. הספר מתאר את מסעו של הצ'יף להכרה בכך שכל אדם זכאי להיות חופשי והוא כמובן גם משל למצב צאצאי העמים הילידים בחברה האמריקאית. הספר האדיר הזה הצית את דמיוני כמו שרק דמיון של בן 15 יכול להיות מוצת, גם בזכות מפגש עם תרבות שכל מה שידעתי עליה היה שגיבוריה הם הרעים במערבונים. הסרט, כאמור, היה אחר. מאוכזב תרתי אחר סצנות מעטות יחסית של הצ'יף וזכרתי בעיקר את הפרצופים של ג'ק ניקולסון ואכזבה כללית. כשקראתי שקיזי שנא את הסרט וטען שהבחירה לשנות את זהות הדמות הראשית הרסה אותו, בחרתי בספר באופן סופי.

לפני כמה שנים יצא בני הבכור, כבר נער מתבגר, למסע צפיה בקלאסיקות קולנועיות. ערב אחד הוא אמר לי ש"קן הקוקיה" מוקרן בסינמטק. לא ויתרתי על ההזדמנות להצטרף אליו לראות עותק דיגיטלי מחודש ומה שגיליתי הימם אותי לחלוטין: ללא קשר לאיכות הספר (שלא קראתי מאז) ראיתי סרט גדול בצורה יוצאת דופן. בעוד כנער ראיתי רק את הצד של מקמרפי המורד הפעם קלטתי שיש שני צדדים למטבע - לא זכרתי עד כמה יש ב"קן הקוקיה" התנגשות של תפיסות עולם. זהו סרט על קבוצת אנשים החיה תחת סדר קיים (במקרה זה בית חולים שמנוהל בצורה טוטליטרית על ידי אחות ראשית) ועוברת תהליך של ערעור על סגנון חייה. ככל שהסרט מתקדם הפרת הסדר הזאת הולכת וגדלה ואיתה גם השאלה האם הערעור הזה טוב. מאחר שבסופו של דבר כולם מובסים עולה מהבסרט שאלת המחיר שגובה החופש והמחיר שגובה המערכת, כשבאמצע עומדת האנושות ומחכה לסימן. בניגוד למה שזכרתי אין בסרט טוב מוחלט ואין בו רע מוחלט: מקמרפי אהוב ומנהיג אבל הוא הגיע למקום בגלל עברת מין שאין עליה מחילה, ולכן לא תמיד קל לזרום איתו. האחות הראשית קרה וקשה אבל היא מנסה לעשות את כל מה שהיא יכולה לטובת מטופליה: לא כי היא סדיסטית אלא כי היא באמת מאמינה שהיא יכולה לשמור עליהם ושמסוכן בחוץ, אבל כמו כל מנהיג כשנגמרים הגזרים היא עוברת לשיטת המקל. עם השנים רבים פענחו את הסרט כמחאה על היחס של החברה לחולי הנפש אבל בעיני זה פספוס ענק כי "קן הקוקיה" בוחן את החשש האנושי משינוי. 

את הסרט ביים מהגר ממדינה קומוניסטית שהגיע לארצות הברית. מילוש פורמן ידע היטב מה מרגיש אדם שהחופש נגזל ממנו אבל גם המעבר שלו למדינה בה יש חופש מוחלט לא עבר חלק. אני מניח שבמסגרת המאבק האישי שלו הוא ידע שבתוך כל אחד מאיתנו מסתתר מקמרפי כזה שרוצה לקרוא תגר על הסיטואציה בה אנו חיים; אבל בכל אחד מאיתנו יש גם את האחות הראשית ראצ'ד שרוצה לשמור על הקיים: לנהל את החיים במינימום פגיעה, לאכול טוב, לישון בזמן, משכנתא וכל השאר. האם נדע להתמודד עם הרגע בו יתפרץ מאיתנו המקמרפי? ומה יהיו ההשלכות על הסדר הקיים? 

פורמן מביים את לואיז פלטשר

עומק ומסר הם כמובן דברים חשובים אבל באמנות זה לא מספיק (אני שונא שאומרים לי שסרט שביימתי הוא "חשוב" ומעדיף תמיד לשמוע שהוא "טוב"), והדיון שעולה מהסרט לא היה זוכה להתייחסות אלמלא הבימוי המושלם של "קן הקוקיה". פורמן אדיר בכל סרטיו אך נראה לי שכאן הוא פשוט מושלם והביטחון והאומץ שהוא מפגין בבחירות שלו מרשימים מאד. לא זכרתי עד כמה "קן הקוקיה" יושב על קלוז אפים, בעיקר על פניו של ניקולסון. דקות ארוכות צמודה המצלמה לפני השחקנים כשהם מדברים ומקשיבים ואין זיוף אחד. ניקולסון לא רק עושה פרצופים – הוא כל כך משכנע בדמות שהוא מגלם, ממש אוסקר המשחק של כל הזמנים. צמודה אליו דמותו של בילי, בחור צעיר שמעריץ את מקמרפי אבל מתקשה להתמודד עם ההשפעה של האחות ראצ'ד. גם הוא דמות מופלאה והקלוז אפ שלו בסרט בלתי נשכח. הצילום המונוכרומטי, עיצוב הבגדים הלבנים של המאושפזים על רקע קירות המוסד - הכל פשוט אבל כל כך חד ומגיע למקומות מאד גבוהים. חשתי שכל שורה במקום וכל קאט עובד. אני כל כך שמח שזכיתי לראות אותו שוב.

הסרט אמנם זכה בכל האוסקרים החשובים של 1975 אבל משום מה "קן הקוקיה" לא נמצא במשאלים הבוחרים את רשימת הגדולים של כל הזמנים, אפילו לא באלה שבוחרים את עשרת הגדולים של שנות ה-70. האם אני יכול להעז ולקבוע שבעצם מדובר בסרט ה...??? אולי אחכה עוד כמה עשורים ואז אצפה שוב כדי לגבש דיעה סופית. אני מבטיח לעדכן.