מועדון ארוחת הבוקר/קולנוע בעיר אוטווה שבקנדה, 1985

אם מישהו היה מבקש ממני לספר לו מי הנער שהייתי בגיל 15, הייתי שולח אותו לראות את "מועדון ארוחת הבוקר". מעולם לא חשתי הזדהות גדולה כל כך עם סרט וגיבוריו כמו שחשתי באותו יום מושלג בו ראיתי אותו לראשונה. לא היה נושא שהעסיק אותי באותם ימים שלא קיבל שם ביטוי - ובנוסף לראשונה הרגשתי שייך בגלל השפה, כי גם אני חייתי אז באנגלית.

בחורף 1985 גרתי רחוק מאד מחוף הים, שבט הצופים וקולנוע רחל באשקלון עת גרפתי שלג סמיך מכביש קטן שהוביל לביתנו בעיר אוטווה שבקנדה, לשם עברנו - הורי, שלוש אחיותי ואני - למשך שנתיים. בקושי ידעתי את השפה, בקושי היו לי חברים: בשנה הראשונה בתיכון הלכתי ליד הקיר רוב הזמן, כמעט ולא דיברתי עם בנות וגם הייתי בן 15. היה קר, בתי הקולנוע היו רחוקים ואי אפשר היה פשוט ללכת אליהם. המצב השתפר קצת בזכות זה ששיחקתי כדורסל בקבוצת בית הספר. אמנם שחקן מחליף בקצה הספסל, אבל כן הסתובבתי (בסתמיות) עם החברים מהקבוצה ואיתם הלכתי לסרט, שכבר בשבוע בו יצא הוכתר בתיכון בו למדתי כסרט הכי טוב בכל הזמנים. ברור שמדובר בהגזמה פראית, אבל התחושה בקרב התלמידים היתה ש"מועדון ארוחת הבוקר" מתאר בדיוק את מה שעובר עלינו, ממש סרט תיעודי. כמו כל נער בצפון אמריקה בחורף של 1985 קניתי כרטיס והתייצבתי.

חמישה תיכוניסטים מקבלים עונש - להגיע לבית הספר בשבת. כל אחד הוא סטריאוטיפ: ספורטאי, חנון, מורד, יָפַה ומוזרה. כל אחד עבר על חוק בית ספר (כמעט כל אחד, המוזרה פשוט באה לשם במקום לשבת בבית) ולכן קיבלו את העונש. הם מתייצבים אצל המנהל בחדר הספריה והוא מורה להם לא לדבר, לישון, או לקום מהכסא במשך 9 השעות הבאות. אה, ועליהם לכתוב חיבור בנושא "מי אתה חושב שאתה?". בנדר המורד, אותו שיחק ג'אד נלסון שהוכתר אז כבחור הכי קול בעולם (לא היה לנו מושג שהוא כבר בן 25)  מסרב כמובן לשתף פעולה, מתחיל לעשות בלגן ולאט לאט גורר אחריו את כולם. בהדרגה החמישייה נפתחת וכל אחד חושף את סודותיו: ג'ון המורד עובר התעללות מאביו, אליסון המוזרה היא שקרנית כפייתית, אנדרו הספורטאי לא מסוגל לחשוב בשביל עצמו ופגע באלימות רבה בנער אחר, בריאן החנון ניסה להתאבד וקלייר היפה מרגישה שאיש לא מתייחס אליה ברצינות, הוריה בריב מתמיד והיא תקועה ביניהם. למרות ההבדלים החברתיים והקשיים ליצור קשר הם נעשים חברים, משגעים את המנהל, מעשנים, רבים, לומדים שמה שבחוץ הוא לא מה שבפנים ושאל לך לשפוט את האחר. שניים מהבנים הופכים לבני זוג של הבנות (נחשו מי נשאר לבד). בדרך שונה לגמרי מ"החומה" גם הסרט הזה היה התרסה בממסד, במורים, בבית הספר, בהורים; הרגשת שכל אחת מהדמויות היא אתה: אני הייתי חנון אבל החזקתי מעצמי ספורטאי, רציתי להיות מורד והערצתי את אלי שידי, השחקנית האהובה עלי בגיל 15, ששיחקה את הבחורה המוזרה אבל ידעת בכל רגע שתיכף תתפוצץ ממנה המגניבות שראיתי כבר ב"משחקי מלחמה" בימי קולנוע רחל העליזים (היא אגב היתה כבר בת 22 כשמועדון ארוחת הבוקר צולם אבל שכנעה לגמרי בתפקיד בת 16). כשבסוף הסרט הם עוזבים את בית הספר ועל רשימת המשתתפים מתנגן השיר "Don't you forget about me" של Simple Minds הרגשתי שיש מישהו שמקשיב גם לצעקה של ילד קטן מאשקלון שמחפש להבין איפה הוא בדיוק ממוקם בעולם הזה.

מועדון ארוחת הבוקר בספר 1001 סרטים שחייבים לראות

קראתי פעם שסרטי נעורים אינם בשביל בני גיל הגיבורים שלהם. בני הנוער לא צריכים את הייצוג שלהם על המסך, הם מכירים אותו מחיי היום יום. הסרטים האלה מיועדים למבוגרים, שלא מצליחים לראות מי הוא באמת הילד או התלמיד שלהם, ששכחו שגם הם היו פעם כאלה וצריכים יצירות כמו "התפסן משדה השיפון" או "מרד הנעורים" כדי להיזכר. אבל מועדון ארוחת הבוקר היה לחלוטין גם סרט עבור התיכוניסטים שראו אותו: לי הוא נתן המון כח.

אך יש סוף לא כל כך טוב לסיפור הזה. שנים אמרתי לבני הבכור שאני מקנא בו כי הוא עוד לא ראה את "מועדון ארוחת הבוקר" ויום אחד התיישבנו - הוא, אשתי ואני - לצפות בו יחד. אחרי בערך חצי שעה הוא שאל אם זה בסדר שהוא ילך, כי הסרט ממש משעמם אותו. אשתי ואני הבטנו זה בזו וכיבינו את הטלויזיה. מעולם לא חוויתי סרט אהוב שכל כך התיישן. זאת היתה טעות קשה לראות אותו שוב: הוא נראה בוטה ולא מתוחכם, לא התרגשתי ולא צחקתי. קצת קשה לי להאמין, ואני תוהה אולי כדאי לראות אותו שוב, בשקט. 
התשובה ברורה, אבל האם צריך להחליף סרט אם מישהו ישאל אותי מי הייתי בגיל 15? אולי, ואולי אפשר להסתפק בשורת הסיום של החיבור שכתב בריאן החנון, שנשאר לסיים את המשימה עבור כולם: "מי אתה חושב שאתה שאגיד לך מי אני"?