כלב חוצות/סלון דירתי, 2016

את אקירה קורוסאווה ראיתי בפעם הראשונה בטקס חלוקת פרסי האוסקר של 1985, לפני שבכלל ראיתי סרט שלו. גרתי אז בקנדה וכמחווה לבמאים הגדולים של הקולנוע הוחלט שבטקס פרסי האקדמיה יעניקו קורוסאווה, ג'ון יוסטון ובילי ווילדר  את פרס האוסקר לסרט הטוב של השנה ל"זכרונות מאפריקה". קורוסאווה התקשה קצת באנגלית והעביר את המעטפה לווילדר כדי שיקרא בשם הזוכה, במחווה נבוכה ועדינה שכבשה את לבי. ההזדמנות הראשונה לראות סרט של הבמאי היפני, שגם עליו קראתי כבר כילד ב"מסך גדול", היתה בקולנוע רחל באשקלון שם הוקרן "ראן" ב-1987. אני זוכר שהלכתי לבדי בערב גשום וגם שלא ממש התרכזתי בסרט כי התיישבה לידי נערה שהכרתי. היא חיכתה לבן הזוג שלה שהיה מבוגר מאיתנו ולא הגיע, ובכל רגע אלים בסרט (והיו שם לא מעט) אחזה בחוזקה בברכי כך שלא היה קל לעקוב אחר הגירסה של הבמאי היפני ל"המלך ליר". גם את "חלומות" ראיתי בזמן אמת אבל על הסרטים של קורוסאווה הסתערתי בעיקר בחוג לקולנוע – כמובן ש"שבעת הסמוראים" אך בעיקר "יוג'ימבו" ו"המבצר הנסתר" הם מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. למרות שכל הסרטים שמניתי מתארים את חיי הסמוראים וגדושים באלימות, אותה מחווה עדינה של קורוסאווה לבילי ווילדר מאפיינת לדעתי את הבימוי שלו: הוא פשוט אדם. משהו בקולנוע שלו כל הזמן אנושי ופשוט, לא משנה כמה סוסים דוהרים וחרבות מונפות. גיליתי גם כמה השפיע על במאים ושחקנים בכל העולם ובעיקר שאין אצלו נפילות – כל סרטיו מעולים. אבל עברו הרבה שנים עד שגיליתי את סרטיו ללא סמוראים.

לצד הסינמטק, ספרית הוידאו של האוזן השלישית היתה גן העדן שלי בתל אביב. שנים רבות חרשתי את המדפים בנוהל כמעט קבוע: המום מהשפע של הסרטים מכל העולם ומכל התקופות הייתי מסתחרר מההיצע ולוקח כמעט תמיד משהו שכבר ראיתי. אחר כך החלטתי לשים לזה סוף ועברתי לצפיה מסודרת: התיעודיים של ורנר הרצוג, המוקדמים של קלינט איסטווד, השלמת כל סרטי היצ'קוק שלא ראיתי וכך הלאה. יום אחד פתחתי בפרויקט לו קראתי "הסרטים שקורוסאווה ביים ושאין בהם סמוראים". הסרט הראשון ששלפתי היה "כלב חוצות", משנת 1949. הוא ביים את הסרט לפני שהיה מוכר מחוץ למדינתו, ולמרות שזה סרט "קטן" יחסית בפילמוגרפיה שלו חשתי שיש בסרט הזה אמת גדולה, לצד מעוף קולנועי יוצא דופן, שכמו תמיד אצל קורוסאווה הוא פשוט מאד אבל גם מורכב מאד.

שוטר צעיר וחסר ניסיון מגלה שכוייס על ידי שודד, שגם גנב את האקדח שלו. הוא חובר לשוטר מבוגר יותר והם יוצאים למצוא את האקדח במהלך קיץ חם מאד בטוקיו הלוהטת, רק כמה שנים אחרי סיום מלחמת העולם שהחריבה את יפן. במהלך כל הסרט מקביל קורוסאווה בין השוטר לגנב, אבל בעוד השוטר עובר מסע מאתגר בטוקיו ההרוסה פיזית ורגשית, את הגנב רואים רק בסצנה האחרונה. כבר בתחילת הסרט מספר השוטר, אותו משחק טושירו מיפונה הצעיר המציג דמות מרגשת ומורכבת, איך בכלל הגיע להיות שוטר: הוא חזר מהמלחמה וגילה שכל חפציו נגנבו. אחרי שהתלבט איך לנהוג חשב לגנוב אבל בחר בסוף בכיוון השני והצטרף למשטרה. בחיפושו אחר אקדחו הוא מגלה שגם הגנב סבל מגורל דומה. כמו גברים רבים אחרים חזר גם הוא מהמלחמה כשהוא חסר כל: חסר רכוש וכמובן גם חסר זהות. השוטר והגנב יצאו להילחם עבור מדינה בטוחה בעצמה וחזרו למקום מובס ומושפל אותו מנהל כובש זר. לשוטר כואב במיוחד שמישהו משתמש באקדח שלו לבצע פשעים, ובגלל זה הוא מרגיש שלא הצליח לברוח מעולם הפשע שארב לו. המורכבות הזאת מלווה את כל הסרט ומגיעה לשיאה בסצנת הסיום בה נחשף השודד לראשונה. השוטר רודף אחריו והם נלחמים בבוץ, שם הם מאבדים את הזהות האישית שלהם והצופה נותר עם שני גברים, בני אותו גיל, מכוסים בבוץ, כשאינך יודע מי הוא מי. כשמיפונה מצליח לנצח ולכבול באזיקים את השודד הם נשארים לשבת, סחוטים, משני צדי הפריים – כמו דמות שנחה מול בבואתה במראה, עד שתגיע תגבורת. באותו רגע עוברים מולם ילדי בית ספר, שלא מבחינים בהם ושרים שיר לכת תמים. השודד מתחיל לבכות; באופן סופי הוא כבר לא הרע בסיפור אלא רק החלש יותר, חלש יותר בכל היבט של חייו. הטוב ניצח, אבל איזה מן ניצחון זה?

קורוסאווה יצר סרטים גדולים נוספים ללא סמוראים אבל "כלב חוצות" הזה נגע בי במיוחד. הבימוי החד והמדויק, החום הגדול של טוקיו ובעיקר הצל של המלחמה והאסון שמגיע בעקבותיה, ואיתו השאלה את מי אתה משרת ומי יערוב לך כשיגיע הרגע, תמיד רלוונטית ועוברת ב"כלב חוצות" בדיוק באותה דרך בה הגיש קורוסאווה את המעטפה לבילי ווילדר בטקס האוסקר של 85': בשילוב של מבוכה ורגישות. כדי לביים ככה לא מספיק להיות במאי גדול אלא גם אדם גדול.