בארץ הדממה והחושך/סלון דירתי, 2015

עד כמה עמוק, שקט, חשוך ומפחיד הוא האוקיאנוס? השאלה הזאת עולה יותר מפעם אחת בספר הראיונות "הרצוג על הרצוג", שערך פול קרונין ואני רכשתי בניו יורק בסתיו 2014. הוזמנתי להקרין את "שם וכאן", סרט שביימתי על ילדים ניצולי שואה שהפכו לטייסים בישראל, אחרי שהסתירו את זהות הפליט שלהם והתחזו לצברים. זאת היתה נסיעת העבודה הטובה ביותר אי פעם: שתי הקרנות בטווח של ששה ימים כולל אירוח מלא בניו יורק בסתיו. הסתובבתי בעיר, ראיתי סרטים בלינקולן סנטר ובברוקלין וחיפשתי ספרים - וכך מצאתי את "הרצוג על הרצוג" ובו שיחות עם הבמאי על כל סרטיו, לפי סדר כרונולוגי. צפיתי כבר בחלק מסרטיו העלילתיים אך לא היתה לי הכרות רבה עם סרטיו התיעודיים המוקדמים, והחלטתי לראות את כולם לפי הסדר בו נעשו: לקחתי סרט מהאוזן השלישית ואחרי שצפיתי בו קראתי אודותיו. 

הרצוג במאי ניסיוני מאד וקיצוני למדי: במרכז רוב סרטיו, עלילתיים ותיעודיים, עומדים אנשים "גדולים מהחיים" היוצאים למסעות שסופם הרס. הטבע הוא אויב האדם וניסיונו של האדם להתערב בו נידון לכישלון. מהקריאה בראיונות עם הרצוג עולה שגם הוא דומה לגיבוריו; הרצוג נשאל אם יש לו אידאולוגיה ועונה ש"לא במובן המקובל של המלה": הוא מבין את העולם בדרך שלו ומצליח לבטא את אותה דרך בסרטים שהוא עושה. הוא מדבר הרבה על הפחד האנושי ממקומות חשוכים: אפלה פיזית ורגשית מופיעה בסרטיו ובראיונות איתו, אך למרות הפחד שלו הוא לא מהסס לצאת ולחקור אותה. ב"ארץ החושך והדממה" הרצוג יוצא אל תוך העולם החשוך והשקט ביותר, יותר מכל אוקיאנוס או מערה: הוא מתמקד בעולמם של העיוורים-חרשים. הדרך בה הם יוצרים תקשורת באמצעות חוש המגע עומדת במרכז הסרט, והכל דרך גיבורה "הרצוגית" טיפוסית:  היא יוצאת לתקן את העולם. אבל איזה הבדל בינה לדמויות שבדרך כלל משחק קלאוס קינסקי...

פיני סטראובינגר הפכה לעיוורת-חרשת בגיל צעיר, לא יצאה מהמיטה שנים רבות ויום אחד החליטה לקום ולעזור לאנשים כמוה ברחבי גרמניה. הרצוג מציג גיבורה כובשת שנדיר לראות על המסך, ולו משום שהיא לעולם לא תוכל לחוות את הסרט שעשה עליה; הוא מתבונן בה בתשומת לב רבה (בספר מספר הרצוג שבצילומים נכחו רק שני אנשים: הוא וצלם, ושכל מה שבמאי באמת צריך הוא אומץ ולא ציוד טכני) ומתאר בצורה ייחודית את עולמם המבודד של אותם אנשים הנמצאים מחוץ לגבולות הראייה והשמיעה של החברה ואחר החוויה הבלתי ניתנת לתיאור במילים. זהו סרט על בדידות ועל הקושי בלהיות מובן, ומלבד הסיפור המרגש והחזק שהוא מספר אי אפשר שלא להרגיש שזאת רק דוגמה קיצונית לחוויות שכל אדם מכיר. הרי אנחנו לומדים כל הזמן לתקשר: לדבר, לקרוא, לגלוש באינטרנט או להעלות תמונות באינסטגרם, כמהים להיות מובנים ורודפים אחר מגע אנושי. סטראובינגר מכירה את התשוקה הזאת בדרך אחרת, מופשטת, קשה ועמוקה הרבה יותר מהאדם הרגיל. לימוד של קשר אנושי הוא  תמה מרכזית בסרטים רבים של הרצוג בהם "האניגמה של כספר האוזר", וכמו האוזר גם לפיני אין בכלל שאלות על אושר: היא עוזרת לאנשים והאהבה הפיזית הרבה לה היא זוכה מהם ממלאת את חייה.

יש בסרט שני רגעים שזכורים לי במיוחד: הראשון היא סצנה בה פיני פוגשת צעיר שנולד חרש אילם. בניגוד אליה, הנושאת זיכרון של חיים עם שמיעה וראיה, הוא באמת נולד אל תוך הדממה והחושך. הוא לא יכול לדבר כמוה, לא מצליח ללמוד, הוא גם לא הולך ואיש לא לימד אותו ללעוס כמו שצריך. תחושה חזקה של זעם ואובדן עשתונות עולה ממנו וכל מה שהוא עושה זה להשתולל עם כדור. אבל פיני מתקשרת איתו במגע עדין, נותנת לו להחזיק רדיו והויברציות של המכשיר, ביחד עם הידיים שלה, מצליחות להרגיע אותו ברגע שהוא גם עצוב וגם כל כך שמח. הרגע השני מופיע בסצנת הסיום של הסרט ובה אדם שנולד חרש והתעוור בגיל 27 יוצא בסיועה של פיני ונוגע, לראשונה מזה זמן רב, בעץ. לכאורה זה רק אדם מחבק עץ – כל כך הרבה בדיחות כבר סופרו על כך – אבל אחרי שעה וחצי של שקט וחשיכה, בה נע הרצוג בעקבות הניסיון לקשר ומגע, זאת אחת הסצנות הטובות שראיתי בחיי.