האניגמה של קספר האוזר/ארכיון הסרטים בחוג לקולנוע, 1998

ב-26 במאי 1828 הופיע נער ברחובות נירנברג שבבוואריה. הוא לבש בגדי איכר ובקושי ידע לדבר; על גופו נשא מכתב קרוע הממוען למפקד בגדוד הפרשים בו ביקש הכותב לקבל את הנער אל הגדוד או לתלות אותו. פיסת נייר נוספת שנשא נכתבה על ידי אמו, שסיפרה כי היא ענייה ואביו אינו ידוע ולכן היא מבקשת שיטפלו בו היטב. איני יודע איך נראה הנער אך אני לא יכול לשכוח את האיש ששיחק אותו בסרט שנעשה על פי הסיפור. שמו של השחקן הוא ברונו S אבל האמירה שהוא "שיחק" בסרט מרדדת את מה שראיתי. הוא לא שיחק את האוזר: הוא היה קספר האוזר.

אחד המקומות האהובים עלי בחוג לקולנוע היה ארכיון הסרטים של ליביו כרמלי, ששכן בקומה התחתונה של הבניין ולשם הייתי נמלט ברגעים פנויים כדי לצפות בסרטים שלא יצא לי לראות לפני כן. היתה שם אוירה תחרותית לא קלה – לא יכולת סתם לבקש סרט כי בכך חשפת את העובדה שמדובר בסרט שלא ראית ועובדי הארכיון, כולם סטודנטים שראו כל סרט בעולם (או לפחות כך הם נדמו לי אז) הביטו בצופה הנבוך במבט מתנשא ואילצו אותו למרוח סיפור כמו "אני כותב עליו סמינר ולכן צריך לראות אותו שוב" (כתשובה לשאלה: מה, אתה לא מכיר את קנזי מיזוגיצ'י?) או למשל "ראיתי אותו בסינמטק עם כותרות באנגלית ומרגיש שצריך לראות שוב עם כותרות בשפת המקור" (מה, לא ראית את "אדמה" של דובשנקו?) והמהדרין פשוט היו ממציאים דברים כמו: "התערבתי שאראה את הסרט הזה עשר פעמים עד גיל 30" (מה, לא ראית את "נערה שחורה" של עוסמן סמבאן?). המצטיין בתחום היה אחד שגם למד איתי כמה קורסים ונתן את התחושה שמבחינת היכרות עם הקולנוע העולמי המרחק ביני לבינו הוא כמו ביני לירח.

"מה, לא ראית אף פעם את האניגמה של קספר האוזר?" הוא שאל ואני כלל לא התכוונתי לראות את קספר האוזר אבל מישהו כנראה ראה אותו לפני והשאיר את קלטת הוידאו ליד עמדת הצפייה וכך פתר אותי מהשאלה מה לראות היום. כמובן שלא הודיתי שלא רק שלא ראיתי את הסרט אלא לא ראיתי כלל את סרטיו של ורנר הרצוג. שעתיים אחרי, עם עיניים בורקות, נשבעתי שאראה כל סרט שביים ורנר הרצוג ולדעתי כך עשיתי. היצירה של הרצוג מגוונת מאד וכל מה שעשה מעורר מחשבה מעבר להנאה הגדולה שטמונה בצפיה בקולנוע שלו. בסרטים ההיסטוריים הרבים שביים, אבל בעיקר ב"אניגמה של קספר האוזר", אני חש שהרצוג יודע להחיות את העבר בדרך שאחרים לא מצליחים: הכל נראה מוכר ומדויק אבל גם מעט חלומי וסוריאליסטי ובעיקר נדמה לי כאמת מוחלטת. פשוט ככה זה היה. "אני לא רואה החשבון של ההיסטוריה", אמר הרצוג בספר ראיונות איתו שקניתי פעם וחרשתי הלוך ושוב, "אני במאי קולנוע". אז איך משחזר במאי את ההיסטוריה? לא רק שיחזור מוקפד אלא בעיקר אמינות מוחלטת של משחק. שותפו הגדול של הרצוג היה קלאוס קינסקי, שחקן ענק וכנראה איש בלתי נסבל ואף עבריין מין. חמשת הסרטים שעשו יחד עיצבו יצירות מופת חריפות ומרתקות על האדם, על הטבע ועל טבע האדם. אבל קינסקי גדול מהחיים ואני מעדיף דווקא את שני הסרטים שעשה עם ברונו S, האיש הקטן, התם והפשוט. 
היתה בין ברונו לקספר האוזר התאמה יוצאת דופן וזיהוי ההתאמה היה ההברקה הגדולה של הרצוג שהראה כמה הוא נועז ופתוח: לא שינה לו שמדובר באיש בן 41 שמשחק נער בן 17! הוא הבין שהדבר החשוב הוא אותה הזדהות מוחלטת בין השחקן לבין הדמות שהוא העלה על הבד. ברונו S היה ספק אוטיסט ואולי גאון שגדל במוסדות למפגרים ונכים, וכמו האוזר גם הוא נזרק אל תוך העולם ללא הכנה מוקדמת. הוא למד לנגן והיה וירטואוז של ממש, הרצוג הוקסם ממנו כשראה אותו בסרט תיעודי על נגני רחוב והציע לו לשחק את קספר האוזר למרות שלא הייתה לו שום הכשרה כשחקן. ברונו S ידע מה טומנים החיים לאלה שאינם מוצאים את מקומם והחברה מביטה בהם בפליאה ובחשש, ופשוט הפך להיות האוזר: הרצוג סיפר שהשחקן נותר לבוש בתלבושת התפקיד למשך כל הצילומים, וכשביקר אותו פעם בחדר המלון שלו מצא אותו ישן על הרצפה ליד הדלת לבוש באותם בגדים.

ברונו S כהאוזר בסצנה בה הוא התגלה לראשונה ברחוב 

כמו במעשה המקורי כך גם בסרט הופך האוזר מושא לסקרנות רבה בקרב אנשי העיר, מוצג בקרקס המקומי בטרם נלקח תחת חסות מורה מוסרי שהשקיע בחינוכו. כשלמד לדבר סיפר כי גדל בתא חשוך של 2 מטרים מרובעים, שמיטתו היתה הקש המפוזר על הרצפה ורק סוס מגולף מעץ ששימש לו כמשחק. הוא אכל לחם ושתה מים, לעיתים הוצא מן התא לדקות ספורות על מנת להחליף את בגדיו או להסתפר. האיש הראשון שהכיר היה אדם שלימד אותו להגיד: "אני רוצה להיות פרש כפי שהיה אבי" ולכתוב "קספר האוזר". תוך זמן קצר הוא למד לקרוא ולכתוב ופיתח גישות מאוד לא מקובלות על היגיון ודת, ובעיקר התקרב למוזיקה. הוא משך את תשומת לבם של אנשי האקדמיה, הדת והאצולה, אך בשיא פריחתו הותקף  בראשו בגרזן, כנראה על ידי אותו אדם שהחזיק בו במשך 17 שנים. הוא הצליח להתאושש אך לאחר זמן קצר  נדקר בשנית, הפעם בחזה, ומת כשהוא רק בן 21. 

עצם קיומו איים כנראה יותר מדי על העולם של אותה תקופה, כי מה שקספר/ברונו הפר הוא את הסדר הקיים: השאלות שהוא שואל אילצו את הגרמנים של המאה ה-19 לפקפק בדברים שאליהם התייחסו כמובנים מאליהם ובעצם להעלות את התהייה האם יש בכלל דבר כזה בעולם הנקרא סדר? כשקספר מביט לראשונה בבואתו במראה הוא נדהם ממה שהוא רואה. אבל מה שהוא והרצוג עושים זה להפנות את המראה אל החברה ולדרוש ממנה להביט ולהבין את המציאות כפי שהיא נשקפת בעיני זה שמגיע מבחוץ ומפקפק. יש בסרט סצנה קורעת מצחוק בה טוען קספר שלתפוח יש חיים משלו והוא קובע לעצמו מה יעשה. בתגובה המורה שלו מגלגל תפוח על השביל ומסביר שהפרי לא בוחר לאן להתגלגל אלא האדם שמגלגל אותו קובע את מסלולו אבל קספר מתעקש שהתפוח בחר לעשות את המסלול שעשה ובסוף להתחבא בדשא. המורה מבקש מהכומר שנמצא איתם להניח את רגלו על השביל ומגלגל את התפוח כדי להראות לקספר שהרגל תעצור את הפרי, אבל במהלך הגלגול התפוח נתקל בזיז באדמה ועף מעל רגלו של הכומר. "איזה תפוח חכם!" אומר קספר הנפעם. 

אחד הסרטים ש"האניגמה של קספר האוזר" מזכיר לי הוא דווקא איש הפיל, עוד סרט המציג חברה שלא יכולה להתמודד עם יוצא הדופן. כמו איש הפיל גם כאן מדובר בסרט שיש בו אנושיות גדולה. כשברונו S מת ב-2010 אמר הרצוג שהוא היה השחקן הטוב ביותר איתו עבד ושאיש לא התקרב לעומק האנושי שלו ולטוטאליות שהביא למסך. על קברו של האוזר בגרמניה כתוב "כאן טמון קספר האוזר, החידה של דורו. מקור הולדתו אינו ידוע, ומותו מסתורי". מן הסתם אפשר לכתוב את אותם מלים על קברו של ברונו S, אבל כמובן שסרט זה הוא המזכרת הגדולה ביותר של שניים ששלחו מבט מתפלא אל החיים, מבט שיכול להגיע רק ממי שבעצם נולד בגיל 16.