נוף בערפל/סינמטק ת"א, 2009

לעתים אני חושב על וולה ואלכסנדרוס, הילדים מהסרט "נוף בערפל". וולה צריכה להיות בת 45 בערך, אלכסנדרוס מתקרב לארבעים. האם הם חושבים לעתים על המסע שלהם לגרמניה? האם מצאו שם בית? האם טוב להם? האם הם זוכרים איך נעו פעם ברחבי יוון, ברכבות, במשאיות וברגל? האם הם תוהים היכן האנשים שפגשו? והאם סוף סוף מישהו שומר עליהם או שהם עדיין לבד בעולם? אני חושב הרבה עליהם ועל הדרך שעברו: איני זוכר גיבורים לא תיעודים הנישאים עימי כמו וולה ואלכסנדרוס, גיבורי הסרט המופלא של תיאו אנגלופולוס "נוף בערפל".

את "נוף בערפל" כמעט וראיתי בקולנוע רחל בסוף שנות ה-80. מדהים לחשוב שסרט "סינמטקי" של במאי יווני הנחשב לאיטי ומהורהר הגיע להקרנות רגילות גם בבית קולנוע באשקלון, אבל כך היה מקובל באותם ימים. הייתי חייל בחופשה ותכננתי ללכת אבל משהו השתבש, ומאחר שמבקרי קולנוע כתבו אז שאסור לראות את הסרט על מסך ביתי עברו שנים רבות עד שזכיתי. את אנגלופולוס לא הכרתי כמעט: גם כשראיתי את "מגדל הדבורים" זה היה יותר כדי לראות את מרצ'לו מאסטרויאני האהוב עלי ולא את אנגלופולוס, וכך הגעתי לסינמטק בליל קיץ חם מאד, אולי המקום הרחוק ביותר מהערפל והנופים הנראים בסרט. 
וולה ואלכסנדרוס חיים עם אמם באתונה וכשהיא מספרת להם שאביהם עובד בגרמניה הם מחליטים לנסוע אליו. השניים מתפלחים לרכבת שם הם נתפסים ומועברים לדוד רחוק, המספר לשוטרים שאין להם אבא בגרמניה ולמעשה לכל אחד מהילדים אב אחר, שניהם גברים שהכירה ברומן של לילה אחד. השניים שומעים את הדברים אך מסרבים להאמין וברגע הראשון בו הם יכולים לברוח, בסערה מוזרה שמכה את העיר, הם יוצאים, הפעם ברגל, לגרמניה. השניים עוברים הרפתקאות שונות וקשות, פוגשים אנשים טובים יותר והרבה פחות ומצליחים להגיע לגבול שם מחכים להם נהר וערפל.

אין רגע אחד מיותר בסרט הזה ולמרות איטיותו יש בו קצב נפלא. אנגלופולוס משלב ריאליזם קשה עם סצנות חלום ועם רגעים סוריאליסטים שלא ברור באיזה עולם הם מתרחשים, כשהסצנה הזכורה לי ביותר היא כף יד עצומה קשורה בחבלים ונישאת באויר על ידי מטוס. אבל מה שהתקבע בזכרוני יותר מכל הם הילדים. כבר כתבתי על סרט ובו שני ילדים במסע: "ליל הצייד", של צ'רלס לאוטון, מציג מסגרת דומה, וגם בו המציאות והדמיון מחוברים עד שאין לעתים דרך להפריד ביניהם. אבל יש הבדל עצום בין שני הסרטים: בעוד הילדים ב"ליל הצייד" נעים בתוך עולם של טוב ורע ברור, של אמת נוצרית ושל אלוהים ושטן הנלחמים ביניהם עד לניצחון האמונה הטובה, הילדים ב"נוף בערפל" נעים לבד. איש לא שומר עליהם, גם לא מלמעלה, הם חשופים לחלוטין לקשיים שהעולם טומן לבני האדם ללא יד מכוונת. זהו סרט שמתחיל בסיפור בראשית: בחדרם החשוך, לבקשתו של אלכסנדרוס, מספרת לו אחותו את סיפור הבריאה אך לא מציינת מי ברא את העולם, כך שמי שבורא את העולם של "נוף בערפל" הם הילדים מנקודת מבטם, וכמובן הבמאי המופלא. למרות שזהו סרט התבגרות אכזרי מדובר גם בסרט המציג את שיא האנושיות: בנופים המופלאים, בשתיקות המהדהדות ובעיקר בשוטים הארוכים שלו, כששיאם בעיני הוא רגע נורא בו רואים לדקות ארוכות רק משאית סגורה בה לכודה וולה עם אדם מבוגר, יוצר אנגלופולוס מבט נדיר ששקול למבט של ילד על העולם, ומול מבט כזה קשה להישאר אדיש.  קראתי ראיון עם אנגלופולוס בו אמר שהילדים בסרט הם בעצם גלגול מוקדם של דמויות מסרטים אחרים שלו. זה הרגיע אותי, כי כך הבנתי שגם הוא התכוון לסוף טוב: וולה ואלכסנדרוס שרדו את המסע התבגרו; כולי תקווה שטוב להם עכשיו.