ליל הצייד/סלון דירתי בת"א, 1999

האם הקולנוע דומה לחלום? לא בגלל שמדובר בעולם פנטסטי אלא בגלל השפה שלו: אני חושב שמבנה החלום (לפחות החלומות שלי) דומה למבנה של סרט - חיבור בין דימויים שאינם בהכרח קשורים יוצר משמעות חדשה. אתן כדוגמא את ההתחלה של הסרט "חייג ר לרצח", מהאהובים עלי של אלפרד היצ'קוק. השוט הראשון מראה זוג יושב ליד שולחן: הם רחוקים אחד מהשני, היא לובשת שמלה כהה וקוראת עיתון והוא אוכל, והכל מנומס וקריר ביניהם. היא רואה בעיתון כתבה על אניה שתגיע באותו היום לאנגליה. מהעיתון יש קאט ואנו רואים את האניה מהכתבה עוגנת בנמל וממנה יוצא גבר נאה, ממהר, מעילו בידו. ואז קאט נוסף והגבר שירד מהאניה מתנשק נשיקה לוהטת עם האשה שישבה ליד השולחן לפני רגע. הפעם היא לובשת שמלה אדומה בוהקת. שלושה שוטים (בעצם ארבעה, גם העיתון הוא שוט) ללא מלים, המספרים סיפור שלם של אהבה ותשוקה ובגידה וכשהצופה יודע שהוא בסרט של היצ'קוק - די ברור מה תיכף הולך לקרות. לדעתי חלומות "ערוכים" לפי ההגיון של הקולנוע וגם בהם חיבור של דברים שלאו דווקא הולכים יחד במציאות מקבלים משמעות חדשה. יש חלומות טובים ומצחיקים אך נראה לי שמרבית החלומות מאיימים. בדרך כלל המציאות החדשה שצצה במהלך השינה מפחידה ומבשרת רעות. וגם הקולנוע לוקח אותנו הרבה פעמים למציאות שאיננו מכירים, מציאות שמאיימת עלינו - וכמו בחלום (ובניגוד לספר) היא מגובה בדימוי ויזואלי. כשהדימוי עובד - גם הסרט עובד. ואין הרבה סרטים המלאים בדימויים מאיימים אותם אני נושא עמי כבר שנים כמו "ליל הצייד".

אתחיל עם אחד: ידו השמאלית של הארי פאואל, אותו משחק בצורה מרהיבה רוברט מיצ'ם, מכווצת לאגרוף ומושטת קדימה ועל אצבעותיו מקועקעות אותיות המלה שנאה – hate. "זאת היד בה הרג קין את הבל", אומר פאואל, "והיא נמצאת תמיד בקרב מול היד השניה". ברגע זה הוא מושיט את יד ימין קדימה ועל אצבעותיו מקועקעות אותיות המלה אהבה – love. את הטקסט הזה שמעתי לראשונה כשרדיו ראחים הסתובב עם טבעות שעליהן המלים אהבה ושנאה והסביר את המשמעות למצלמה בסרט המעולה "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, אך אז לא היה לי מושג שזאת מחווה מפורשת למקור. הרגע האדיר בו מיצ'ם, המציג בסרט את אחד מגדולי הנבלים שנראו על מסך הקולנוע, מראה את הקעקועים על אצבעותיו הוא רק אחד מתוך רגעים רבים שנותרו עמי שנים רבות לאחר הצפייה ב"ליל הצייד". הוא אולי המפורסם מכולם אבל לא האפקטיבי מכולם: אחת מהסצנות הגדולות בסרט היא כשפאואל רודף אחרי שני ילדים. הם שטים מהר על הנהר בסירתם אבל הוא, העוקב אחריהם על החוף באור הירח, ממשיך לעמוד בקצב: התחושה היא כמו של חלום רע בו אתה בורח ממשהו אבל לא משנה כמה איטי הרודף הוא תמיד בעקבותיך. הילדים הבורחים לאור הירח, גופתה של שלי וינטרס בתחתית הנהר, צלליתו המאיימת של מיצ'ם על רקע חלון חדר הילדים וליליאן גיש הנפלאה פונה אל המצלמה ואומרת שצריך להיזהר מאנשים הנושאים את שם אלוהים אבל הם בעצם זאב בעור כבש – את כל הרגעים האלה אני זוכר כאילו ראיתי אותם עכשיו. את הסרט ביים צ'ארלס לאוטון שהיה שחקן אהוב על הורי וסימל משחק בריטי משובח שהיה נערץ בביתנו (למרות כל תחנוני בגיל עשר הורי לא הרשו לי לראות את הגיבן מנוטר דם בכיכובו שהוקרן בטלויזיה כי אמרו שהוא מפחיד אפילו מבוגרים. עדיין התחפשתי לצ'רלס לאוטון כגיבן מנוטר דם כשלמדתי בכתה ה'). ליל הצייד הוא הסרט היחיד שביים: קראתי שלאוטון שנא את עבודת הבימוי ובעיקר לא הסתדר עם השחקנים הילדים ומי שביים אותם היה מיצ'ם. ואכן גם שני הילדים, בעיקר הבן, נותנים הופעות מצמררות המשלבות טוב ורע.

בגלל האסתטיקה העקומה אך מרהיבה של "ליל הצייד" הסרט שהכי דומה לו בעיני הוא דווקא "הקבינט של דוקטור קליגארי": סטנלי קורטיז, הצלם שעבד עם לאוטון ומפורסם גם בגלל שאמר שהוא תמיד מנסה לצלם מוזר, ברא יחד עם הבמאי סרט אקספרסיוניסטי ברחבי הדרום האמריקאי, כולל הזויות, הרשע המסתורי והתחושה שאין לאן לברוח מאותו רשע - הוא תמיד ישיג אותך. נהר אוהיו ועיירות וירג'יניה נדמות לתפאורה מעוותת כמו בסרט הגרמני וכל שוט כאן הוא מופת של אור וצל. כבר מפתיחת הסרט הצופה מבין שהוא נמצא בעולם השונה מאד מהקולנוע המקובל, אפילו מהמקובל בסרטי מתח אמריקאים אחרים מאותם שנים. פאואל, הנוהג ברכב שגנב, מתוודה בשיחה (ספק אל עצמו ספק לצופים) שהוא רוצח אלמנות. זאת הסצנה השניה בסרט וגם השניה בה יש דיבור ישיר שני של דמות אל הקהל: בסצנה הראשונה מספרת זקנה, אותה משחקת מי שהיתה הכוכבת היפיפיה של הסרטים האילמים בארה"ב ליליאן גיש, סיפור ילדים מלחיץ המבוסס על פרק בתנ"ך – כשהיא מוקפת כוכבי שמיים. מיד אחר כך הולך פאואל למופע ריקוד, מביט בזעם ברקדנית, מכווץ בכח את היד עליה מקועקעת המלה שנאה ושולף סכין אך אז פורצים למקום שוטרים ועוצרים אותו. על דוכן הנאשמים נותן מיצ'ם הופעה בלתי נשכחת: הוא מטורף ושפל, מתחנחן וצוחק והכל בשניות ספורות, מה שלא משפיע על השופט השולח אותו לכלא בגלל גניבת רכב. הסצנה הבאה מתרחשת במקום אחר לגמרי: שני ילדים משחקים בחצר ביתם כשאביהם מגיע בריצה. הוא מספר כי שדד בנק והרג שוטרים על מנת להשיג כסף למחייתם. האיש נותן 10,000 דולרים לבנו, מצווה עליו להחביא את הכסף ומשביעו שלא לגלות לעולם היכן עשה זאת. האיש נידון למוות בתלייה וחולק את תאו עם לא אחר מאשר פאואל. פאואל היודע שהכסף לא נמצא מנסה לפתות את האיש שיספר לו היכן הוחבאו אותם 10,000 דולרים אבל לא מצליח. כשאב הילדים ממלמל בשנתו את הפסוק מספר ישעיהו, "ונער קטן נוהג בם", יוצא פאואל המשוחרר למצוא את הילדים ולגנוב את הכסף. כל זה קורה בדקות הראשונות של הסרט, שבעיקרו מתאר מה קורה מהרגע בו פאואל מגיע לעיירה בה חיים הילדים ואימם, מתחזה למטיף (או שבעצם אינו מתחזה, והנצרות הקיצונית שלו הכוללת גם זעם קבוע מול נשים היא אכן משהו שהוא מאמין בו?) וגורר בעקבותיו את הגיהנום, בדרך שאולי רק חאבייר ברדם ב"לא ארץ לזקנים" עושה, אבל בלי הכריזמה המטורפת של מיצ'ם.

"ליל הצייד" כשל בצורה מוחצת כשיצא אבל נחשב היום לאחד הסרטים הגדולים שנעשו, וספייק לי הוא רק אחד מרשימה ארוכה של במאים שמעריצים את הסרט בהם דייויד לינץ', שיש רגעים בסרטיו בהם אפשר ממש לראות את "ליל הצייד" והאחים כהן שהפכו את השיר הנוצרי ששר לעצמו פאואל לשיר הנושא של "אומץ אמיתי". בי הסרט נגע בכל שוט כמעט ומוזר שראיתי אותו בסך הכל פעם אחת, בקלטת וידאו שאמי הביאה לי פעם והתגלגלה בביתי כמה שנים עד שישבתי משועמם ערב אחד והחלטתי לסדר את אוסף הקלטות הישנות שלי.

לאוטון לא שב לביים, אולי בגלל האכזבה מהכישלון אבל אולי כי הבין שעבודתו בסרט שקולה לעבודה של במאי בעשרה סרטים: זה סרט מושלם, מותח, מפחיד וגם מצחיק לעתים. כמו חלום רע, כמה טוב שיש קולנוע כזה שצורתו מרימה אותו לגבהים נדירים.