הכיוון הביתה לא ידוע/סלון דירתי, 2006

אחרי שביימתי את "הימנית האחרונה של מכס בר" חיפשתי פרויקט חדש. אני שומר בביתי עותק של כתבה על הסרט ובה יש ראיון מביך למדי, בו אני מקשקש על המשך דרכי כבמאי ואומר שאני "כותב פיצ'ר ומעורב בעוד כמה דברים". פשוט חשבתי שכך צריך להגיד בראיונות ושאולי משקיע יקרא ויתקשר לשאול איזה סרט אני רוצה לביים, אבל בפועל לא היה שום פרויקט באופק וחזרתי לעבוד ולראות סרטים, בהם גם את "הכיוון הביתה לא ידוע" שביים מרטין סקורסזה אודות בוב דילן. זה אינו סרט של מעריץ אלא סרט המביא אל המסך סיפור היסטורי רחב יריעה: דרך סיפור פרטי של חיי אדם מספר סקורסזה גם סיפור של חיי אומה ושל חיי דור והסרט הזה השפיע עלי מאד – אך לא כצופה אלא בעיקר כבמאי. כמה מהבחירות שעשה סקורסזה נתנו לי השראה רבה.

לצד המוזיקה שתמיד אהבתי, הארכיונים הנפלאים והקצב המעולה שמחזיק את הצופה כמעט 4 שעות, יש שלושה דברים שאני מאד אוהב ב"הכיוון הביתה לא ידוע". הראשון קטן יחסית: קאט שמופיע כבר בתחילת הסרט, אחרי פתיח בו דילן אומר שיצא לסוג של אודיסיאה ואחרי קטע ארכיון בו הוא שר בהופעה את "כמו אבן מתגלגלת". ברגע הזה חותך הבמאי לשלג שיורד על... על מה בדיוק? זה שוט שנראה כשוט ארכיון, מעין גלויה בתנועה מעולם אחר, שונה כל כך ממה שראו הצופים עד עכשיו. השוט הבא הוא תמונת הבית בו גדל דילן בדולות', מינסוטה. האם השלג יורד על הבית? האם הוא אכן שוט ארכיון או שצולם במיוחד לסרט ובגלל השלג הכבד קשה להבחין בכך? האם השלג הזה ירד בכלל במינסוטה? ברגע הזה, רגע של אוירה נטולת הקשר, מכריז סקורסזה שאנחנו יוצאים עכשיו לדרך ושהוא הנווט בה, וכמו בשיר של דילן גם כאן "הכיוון הביתה לא ידוע".

השני הוא בחירה משמעותית יותר: אני אוהב את ההחלטה לגמור את הסרט בכותרת ובה נכתב שדילן נפצע ב-1966 בתאונת אופנוע שבעקבותיה לא הופיע 8 שנים. בסרט מוצג דילן כאדם שנולד לגדולה אבל חיפש כל הזמן את דרכו, ניסה והעז ושינה, וכך גם סקורסזה: גם הוא הולך בדרך שלו ומספר את הסיפור שהוא רוצה לספר. אבל היכן מתחיל סיפור והיכן הוא נגמר? האם כל סרט ביוגרפי צריך לתאר את המהלך מהלידה ועד למוות? דרכו של דילן ארוכה מאד: כשיצא הסרט הוא היה בן 64 וציין 45 שנות פעילות, אבל הסרט עוסק במה שעשה בין גיל 20 ל-25. זאת התקופה בה הפך מבחור אלמוני לבוב דילן ובסופה, כשהיה מלך הפולק המוכתר, בחר להתחבר לגיטרה חשמלית על אפם וחמתם של חלק ממעריציו שהמשיכו לקנות כרטיסים להופעות רק כדי לקרוא לו "יהודה איש קריות". ההחלטה להותיר מחוץ לסרט את כל שאר פיתולי חייו של דילן גררה לא מעט ביקורת, בעיקר ממעריצים ומומחים אך גם ממבקריו: מה עם ההתנצרות שלו, למשל, או זה שהחל לפרסם מותגים ותחתונים בשנות ה-2000? (אמרו המבקרים); ומה עם שיר נהדר כזה או אחר שנשאר בחוץ? (תהו המעריצים); אבל מאחורי הבחירה של סקורסזה לספר על המעבר של דילן ממוזיקת פולק למוזיקה חשמלית - ולעצור שם עומדת הצהרה: זה הסיפור המשמעותי ודרכו ניתן להבין את המכלול. הבחירה השלישית שאהבתי היא הצילום של דילן בקלוז אפ בלבד. "פנים כשדה קרב" הוא ספר נהדר שכתב הבמאי והמורה יגאל בורשטיין, ובו הוא מנתח את הקלוז אפ בקולנוע הישראלי. קראתי את הספר פעם נוספת אחרי שצפיתי שוב ושוב בפניו של בוב דילן מספרות סיפור הנע במקביל לסיפור שמספרות שפתיו.

"הכיוון הביתה לא ידוע" השפיע עלי באופן ישיר גם כבמאי: הוא היה השער שלי אל תוך עשיית סרטי המוסיקה התיעודיים. זמן לא רב אחרי שראיתי אותו הציעו לי לביים סרט על אהוד בנאי. בהשראת הסרט של סקורסזה שאלתי את המפיקים: איפה מתחיל הסרט ואיפה נגמר? כשנעניתי שאני אחליט בחרנו שהסרט, לו קראנו "חייב לזוז", יהיה על האלבום הראשון של אהוד בנאי והפליטים: על הרצון של אהוד לפרוץ, על החבירה שלו ליוסי אלפנט ועל הדרך הארוכה שעשה עד שאותה פריצה הגיעה. למה הסרט נגמר ככה? שאלו אותי, למה אין את השיר הזה או הזה? מה עם הסיפור המלא של אהוד בנאי? בזכות "הכיוון הביתה לא ידוע" הבנתי שאין צורך לספר הכל, שלעתים זיקוק של רגע, שנה או אלבום יעשה את העבודה טוב הרבה יותר מאשר כל הסיפור, ושדווקא דרך החלטה אחת אתה יכול ללמוד על אדם הרבה יותר מאשר מתוך כלל הביוגרפיה של חייו. 
בהשראת הסרט גם החלטתי לצאת למסע אל הסיפור של אהוד בנאי והפליטים דרך הקלוז אפ וגם מהמעבר לשלג בתחילת הסרט קיבלתי השראה: אחרי סצנת פתיחה בה מספר בנאי על חלום שהיה לו יש מעבר לשוט בשחור לבן של מדבר. זהו רגע מתוך הסרט הנשכח "סיניה" בו שיחק אהוד בנאי ילד בדואי. לדילן ומינסוטה יש את השלג, לנו כאן את המדבר בשחור לבן: לעתים גם שוט אחד מספר הרבה.