מיסטיק ריבר/סלון דירתי, 2004

למרות שתמיד אהבתי את קלינט איסטווד כשחקן – הוא היה מגיבורי ילדותי לצד סטיב מקווין ולעתים אף לפניו, כבמאי לקח לי זמן להכיר בגדולתו. נהניתי מאד מ"בלתי נסלח" אבל לא הצלחתי לראות בו את יצירת המופת שכולם ראו, אהבתי את סרטי המתח שעשה בשנות ה-90 אבל לא יותר מסרטי מתח אחרים. הגישה שלי אליו כבמאי השתנתה לגמרי כשראיתי את מיסטיק ריבר, ב"צפיית השלמה" כשנה אחרי שזכה בשני אוסקרים.

היה היו שלושה חברים בשכונה בבוסטון, ילדים שאנו פוגשים כשהם חורטים את שמותיהם על בטון טרי. רכב עוצר לידם וממנו יורד איש המזדהה כשוטר, נוזף בהם ולוקח אחד מהם איתו במכונית. אבל לא מדובר בשוטר והנער עובר ארבעה ימי התעללות מינית במרתף עד שהמשטרה מצילה אותו. אך בשכונה שלו, ובעצם בעולם הזה, נגזר עליו לשאת את מה שעבר כאות קלון, או כפי שאומר עובר אורח אחד: "הילד הזה הוא סחורה פגומה". זה משפט חסר רחמים באחד הסרטים חסרי הרחמים שראיתי, סרט שעיקרו העובדה הנוראה שיש דברים שלא ניתן לקבור. לא משנה כמה תנסה: הסודות האפלים באמת, אלה שאתה לא רוצה להתמודד איתם וחושב שאם תרחיק אותם תיפטר מהם, תמיד יצוצו מחדש. קראתי שוב את המשפט והוא נראה קצת כמו הסינופסיס של "בית כברות לחיות", אבל "מיסטיק ריבר" מתוחכם הרבה יותר והכאב שחשתי בסופו עדיין זכור לי. יש בסרט הזה נוקשות, או בעצם חומרה, שלא ציפיתי מקלינט איסטווד. הוא תמיד נתפס בעיני כנוסטלגיסט וסוג של היסטוריון קולנועי, העוסק בעיקר בתדמית שלו ושל בני דמותו על מסך הקולנוע.

המפגש הבא עם שלושת הילדים הוא כשהם מבוגרים: הראשון הוא ג'ימי, אותו משחק שון פן הנהדר, פושע שבתו נעלמת בתחילת הסרט ואז מתגלה שנרצחה. השני, קווין בייקון, הוא שוטר שמנהל את החקירה. השלישי הוא דייב, אותו נער שנחטף כילד ועכשיו הוא מבוגר מעורער אותו מגלם טים רובינס. בערב הרצח דייב מגיע הביתה עם דם על הידיים וללא אליבי, והופך לחשוד העיקרי ברצח. מאותו רגע יוצאים שלושת החברים למסע כואב אל ילדותם, ההווה הלא מאד מוצלח שלהם והקשר הפגום שלהם עם בני ובעיקר בנות המשפחה שלהם. למרות שדי ברור שדייב לא אשם קמים כל הקרובים אליו – חבריו, אנשי השכונה ואף אשתו – ומנסים לקבור באופן סופי את כתם הילדות שרובץ עליהם, כתם שאיש מהם לא אשם בו מלבד זה שהוא שם. הכל משתלב לסוף טראגי שאין ממנו חזרה, כשג'ימי, שאינו מסוגל להשלים עם אובדן בתו, מחליט לעשות צדק בדרך לה הוא רגיל.

איסטווד מביים את שון פן

מבחינת קולנוע זהו סרט המציג במאי בשיאו: איסטווד היה בן 73 כשביים את "מיסטיק ריבר" ולפחות אז נראה לי שהוא שולט במדיום בצורה טוטאלית. כמו בכל סרטיו גם כאן איסטווד עוסק בנקמה, בחוק לא מתפקד ובאדם רדוף שמנסה לדאוג לעצמו: כאב ואשמה גבריים בעולם שלא השתנה כלל מאז ימי המערבון. לצד שבחים רבים, בעיקר למשחק הבאמת נפלא של כל השחקנים (פן ורובינס זכו באוסקר על תפקידם), קראתי במהלך השנים ביקורת רבה על הסרט המופנית בעיקר לכיוונו של איסטווד, ועיקרה שהוא רפובליקני שמרן המצדד בחזק ומגנה את החלש - שבסרטיו לעולם לא יזכה לחסד. אבל דווקא בגלל שאני מאמין שיש לכל אחד זכות לחסד, דווקא בגלל שתמיד אעדיף את החלש על החזק, הסרט, שמראה שהחיים הם רצף בלתי נמנע של מעשים ושהסוף שלהם כתוב מהרגע הראשון (נושא העולה גם בהרבה סרטים של האחים כהן ובראשם "לא ארץ לזקנים" האדיר לטעמי) הכה בי. זה סרט שעוסק בנושאים עמוקים כמו איך הופך קורבן למתעלל ועד מתי ירדוף אותנו העבר; אך זה גם סרט על מה שקורה כשבני אדם מפסיקים לתמוך אחד בשני ולכן לדעתי אין בו "אני מאמין" שלילי אלא דווקא אצבע האומרת: אם לא תחמלו, זה הגהינום שתקבלו.