השנאה/סינמטק ת"א, 2001
את "השנאה" ראיתי בעמידה בסינמטק תל
אביב. לא היו כרטיסים אבל סדרן שהכיר אותי נתן לי להיכנס ביחד עם חבר שכן קנה כרטיס. ישבתי לידו
וכשהקימו אותי ראיתי שאין מקום אחד פנוי באולם, אז נעמדתי מאחור. יתכן שהצפיה בעמידה
הוסיפה לתחושה איתה יצאתי: כשחזרתי הביתה אמרתי לאשתי שאני מרגיש כאילו מישהו פשוט
חנק אותי ואני עדיין מרגיש את אצבעותיו על הצוואר. לא ראיתי את הסרט מאז ואין לי
מושג אם הגזמתי, אבל זה מה שחשתי ועדיין עולה בי היום כשאני חושב על
"השנאה". זה ושוט אחד שעוד מעט אגיע אליו, שוט שהעלה שאלה שעד
היום אני תר אחר התשובה עבורה.
פספסתי את הסרט כשהוקרן בקולנוע ב-1995 ומאחר והרבה מכרים אמרו לי שזה באמת פספוס ארבתי
להקרנה מיוחדת שלו בסינמטק, שהגיעה ב-2001. אני זוכר שאלה היו ימי תחילת
האניתיפאדה השניה, התחושה באופן כללי היתה די – איך לומר בעדינות – מחורבנת, וסרטו
של מתיה קסוביץ', במאי/שחקן יהודי צרפתי מבוגר ממני במעט, התאים היטב למצב הרוח השפוף בו
הייתי נתון.
כמו התחלה של
בדיחה זה סרט על יהודי, מוסלמי ואפריקאי. אבל אין פה בדיחה – זה סיפורם של שלושה
צעירים החיים בשכונה אלימה בפאריז ומוצאים אקדח שאיבד שוטר בליל מהומות. כשחברו
הטוב של וינס היהודי מאושפז בבית חולים בעקבות מכות שחטף משוטרים גיבור הסרט (אותו משחק וינסנט קאסל הצעיר) מודיע שאם החבר
ימות, הוא יהרוג שוטר כנקמה. ההמשך, המצולם בשחור לבן מסוגנן ותזזיתי, מתרחש במהלך 24 שעות ועוקב אחר השגרה המייאשת של בני מהגרים שנדחו על ידי החברה שסירבה
לקלוט אותם. הם ישנים, אוכלים, רבים אחד עם השני ועם אחרים, משתמשים בסמים, בורחים
משוטרים, בורחים מאחריות אבל גם מקבלים אותה ומגיעים אל סוף רע הברור מראש. האקדח
שמופיע במערכה הראשונה כמובן יירה בשלישית אבל גם יפרק את החברות, שמתעלה רוב הסרט
מעל להבדלי דת וצבע אל מול אויב משותף – הממסד. למרות שרוב הזמן לא קורה בסרט הזה
הרבה המתח נבנה ועולה והסוף נטול רחמים. יש ל"השנאה" קצב אדיר, הוא מצטט ישירות
מ"נהג מונית" ומזכיר גם את "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי אבל ללא
ההומור. זה לא הסרט הראשון שראיתי שעוסק בנושאים כאלה, אבל הוא פשוט לא נתן מנוח.
כששקע הסרט נשארתי בעיקר עם הפרה הזאת, מתבוננת בגיבור ואז נעלמת. יש ברגע הזה משהו נכון אבל גם חמקמק מאד, אשרי הבמאי שדייק כל כך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה