פאתר פנצ'לי/החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, 1996

בשבועות האחרונים בהן טיילתי (או בעצם גרתי) בהודו, לפני שחזרתי לארץ מטיול של אחרי צבא שהתארך ליותר משנתיים, שכרתי בורנאסי חדר בביתו של רופא חביב שהכרתי במקרה. מוצאו של הרופא היה ממדינת בנגל, והוא התגאה מאד במקום ממנו הגיע. הרופא  אמר לי שהבנגלים ידועים כאמנים ויצאו משם סופרים גדולים כמו רבינדרנת טאגור וגם במאים כמו סטיאג'יט ריי. אמרתי לו שאני מתעתד ללמוד קולנוע והרופא אמר שאם אני רוצה להיות במאי אני חייב לראות את סרטיו של ריי: לדבריו הם היפים בעולם. כן, הנהנתי, בלי להאמין באמת למה שאמר. אני לא אומר שהם הכי טובים, הוא המשיך, הם הכי יפים. 

היה נחמד בביתו של הרופא: הוא ואשתו גרו עם שני ילדיהם החרוצים והחביבים, אבל הלהיט של הבית היה צעיר בטלן שישן בחצר. הבחור סיפר לי שהוא בנו של אדם שהרופא הציל ממוות. כאות תודה שלח האיש (שהיה כפרי עני ולא יכול היה לשלם לרופא) את בנו לשרת את הרופא למשך שנה. אלא שבן זה עשה הכל מלבד "לשרת": הוא היה עצלן שהעדיף לשחק משחקי קופסא ולישון עד מאוחר, לאכול את האוכל של משפחת הרופא ולעצבן את כולם. הרופא גר בפאתי ורנאסי ליד אוניברסיטה בה למדו גם סטודנטים רבים מחוץ להודו, וכל אחר צהריים היו יורדים תושבי השכונה, ואיתם הסטודנטים ומטיילים נוספים, אל גדות נהר הגנגס כדי לראות את השקיעה ולשתות כוס צ'אי. ערב אחד אמרה לי סטודנטית אמריקאית שמקרינים באוניברסיטה את הסרט "פאתר פנצ'לי" של סטייג'יט ריי והציעה לי להצטרף. סיפרתי לרופא שמקרינים את הסרט של ריי והוא התרגש מאד. היה לו חשוב שאראה את הסרט ובמהלך כל היום הוא הפליג בסיפורים על איכות היצירה. בערב הוא ואשתו התלבשו יפה, לקחו את הילדים ואפילו את האורח הבטלן, וכולנו פסענו לאוניברסיטה. האולם היה מלא, הרופא גרר אותי לשורה הראשונה השנואה עלי אבל סרט לא ראינו – היתה הפסקת חשמל ובורנאסי של 1994 כשלא היה חשמל – היה חושך.

תמונות שצילמתי על הגנגס, ליד ביתו של הרופא

"ב-1950 הוחלט בחברת פרסום הודית לשלוח ללונדון נציג מהעיר כלכתה, והפור נפל על בחור צעיר בשם סטיאג'יט ריי. אבל ריי לא שאף רק לעבוד כפרסומאי: הוא רצה להיות במאי קולנוע. שנה לפני הנסיעה הוא עזר לבמאי הצרפתי הגדול ז'אן רנואר לחפש לוקיישנים לסרטו "הנהר" שצולם בבנגל, ואת שהותו בלונדון ניצל ריי לראות סרטים. הוא כתב ביומנו שראה 99 סרטים, כמה מגדולי הסרטים שנעשו עד אז בעולם, ובעיקר אהב את "גונבי האופניים". הוא חזר להודו, משכן את נכסי המשפחה, לקח הלוואה והחל לצלם את הסרט "פאתר פנצ'לי", הלא הוא שירת הדרך, המבוסס על ספר הודי מפורסם. ועכשיו נראה את הסרט". את הדברים האלה (פחות או יותר, בכל זאת עברו כבר יותר מ-20 שנים) אמרה ד"ר רוני פרצ'ק, רגע לפני הקרנת הסרט במסגרת הקורס "קולנוע הודי", אליו לדעתי נרשמו רק תלמידי החוג לקולנוע שטיילו בהודו. אני הייתי ביניהם, כמובן. עד אז ראיתי רק סרטים בוליוודים שאותם בעיקר ציפיתי שנראה, אבל זכרתי את שמו של ריי ושמחתי שאוכל לראות סוף סוף את הסרט המפורסם. שעתיים אחר כך ידעתי שהרופא צדק: סרטיו של ריי הם מהיפים בעולם, וגם מהכנים בעולם, וגם מהמרגשים. ריי הביא את הקולנוע לשיאים משלו – שיאים שונים מאלה של היצ'קוק או פליני, אבל שיאים של דיוק מחד ושל אתנוגרפיות במובן הטוב של המלה: בסרטיו של ריי האדם והעולם תלויים אחד בשני ויוצרים יחד תמונה שלמה של חיים.

סוביר באנרג'י המשחק את הילד אפו

על מה הסרט הזה? על התקדמות ואובדן: מצד אחד האדם מתקדם ומצד שני ככל שהוא מתקדם הוא מאבד: את הפשטות, את עצמו ולעתים את היקרים לו. אובדן היַלְדוּת, אובדן התמימות, אובדן ההורים, אובדן הילדים - משהו שכל בני האדם חווים ככל השהם מתקדמים בחייהם, והכל מובע עם מעט מלים והמון אהבה. הסרט מספר על הריהר, איש דת עני שרוצה חיים טובים יותר לו ולמשפחתו, החיה בכפר הודי באזור נידח. הוא רוצה להיות סופר ומשורר ויוצא אל העיר, משאיר מאחור את אשתו, את ילדיו אפו ודורגה ואת הדודה הזקנה. בעוד הילדים נהנים מרגעים קטנים כמו לראות תיאטרון נודד, לרדוף אחר מוכר ממתקים, לשבת בשקט תחת עץ ולראות רכבת נוסעת לראשונה בחייהם, הדודה הזקנה מהווה טירחה עבור המשפחה – לאמא אין סבלנות, זמן ואוכל לתת לדודה, ומי שדואג לה היא דורגה, אחותו של אפו. הדודה יודעת שמותה מתקרב ויוצאת אל השדה. ראיתי כבר המון סרטים והמון סצנות קולנועיות חרוטות בזכרוני, אך אין רגע דומה לסצנה בה הדודה הולכת בשדה, כשהרוח נושבת בין העלים, בדרך אל מותה. אבל לא רק הזקנים מתים בסרט הזה: כאשר הריהר נוסע לעיר דורגה חולה בדלקת ריאות ומתה. הריהר חוזר לביתו וכשאשתו נופלת לרגליו בזעקה כמעט אילמת הוא מבין את מה שקרה ומתמוטט מצער. אחר כך מחליט הריהר לקחת איתו אל העיר את אשתו ובנו, והסרט מסתיים במשפחה הקטנה יוצאת מהכפר בעגלה הרתומה לשור, בלי להביט לאחור. אפו, גיבור הסרט, לא מדבר כמעט: בכל הסרט הוא בוחן, ופניו הם הראי הגדול בו משתקפים חיי משפחתו, הכפר ההודי בתחילת המאה ה-20 ובעצם העולם כולו. זה אחד הסרטים החזקים שנעשו על ילדות והתבגרות.

מעל הכל שורה על הסרט הזה רוח של ענווה שאולי אין שניה לה בתולדות הקולנוע. סרט עלילתי שנטוע במציאות שמרגישה אמיתית, המשחזר גם עולם שאבד. איך הוציא ריי חסר הניסיון את ההופעות המושלמות משחקני הסרט? אני לא חושב שראיתי הופעה אמינה יותר מזאת של השחקנית שמשחקת את הדודה הזקנה. נראה שהיא פשוט חיה מולנו, לא מודעת לכך שהיא מצולמת. אין זיוף אחד.

ריי לא עזב את אפו: הוא ביים אחר כך סרט המשך בשם "הבלתי מנוצחים" ואת "עולמו של אפו", שיצרו טרילוגיה. בדרך כלל כשמרכיבים את רשימות הסרטים הגדולים של כל הזמנים מתייחסים לטרילוגיה כאל סרט אחד, וריי נחשב בצדק לאחד הגדולים. אפו הגדל מול המצלמה ממשיך להיות דמות אהובה ומרגשת, עובר שמחות וטרגדיות וכל הזמן נע קדימה, מתקדם ומאבד. יתכן שאלה אף סרטים טובים יותר מ"פאתר פנצ'לי". ועדיין, המפגש הראשון עם ריי ואפו הוא, עבורי, אחד משיאי הקולנוע.