הבריחה הגדולה/קולנוע רחל וחצר משפחת חבר טוב באשקלון, 1982
היה לי חבר טוב,
ממש טוב, כזה שרק כשאתה ילד יש לך, כזה שאחר כך עושים עליו סרט כמו "אני
והחברה", כזה שברגע מסוים כל אחד הולך לדרכו ומהחברות נשאר רק זיכרון שהולך
ומתרחק. בקיצור היה לי כזה, שהיה גם שותף מעולה לעולמות הדימיון ואהבת הקולנוע,
והרבה מהסרטים שראיתי - ראיתי יחד איתו. יום אחרי שהלכנו לסרט בצוותא היינו משחקים
את מה שראינו – לפעמים בגינת משחקים הוא היה לוק סקייווקר ואני האן סולו, לפעמים
בדשא הגדול הוא היה טריניטי ואני במבינו, ולפעמים היינו ממש מביימים את הסרט בו
צפינו מחדש בעזרת בובות פליימוביל. את הסט הראשון של הבובות האהובות קיבלתי בגיל 6
ומאז ועד היום הבית שלי מפוצץ בהן: בובות שהחיוך לא מש מפניהן. בתור ילד הן היו
תחביב משמעותי וגם כגדולים בני 12 המשכנו לשחזר באדיקות את הסרטים שאהבנו. ובסיום
המשחק - לא פחות חשוב - היינו מחלקים
לבובות פרסי אוסקר: שחקן מצטיין, שחקני משנה וכו'. תמיד התווכחנו מהי הופעה
המצדיקה אוסקר: כילד שגדל על אהדת הורי למשחק בריטי משובח ידעתי שלורנס
אוליבייה/דרק ג'אקובי/צ'רלס לאוטון/ריצ'ארד ברטון (עם נטייה משמעותית לאחרון) הם
שחקנים גדולים, ולכן האוסקר מגיע לפליימוביל הראשי, זה שהפגין יכולות משחק יוצאות
דופן, כמו, נגיד, דמות לבושה ירוק שאני שציירתי לה שפם והפכתי אותה לדייויד ניבן
ב"גשר על נהר קוואי". בניגוד לדעתי החבר חשב שפרס האוסקר מגיע דווקא
לבובה שעברה הכי הרבה תלאות פיזיות: אם נניח זרקנו מהגג בובת פליימוביל ואז קברנו
אותה בחול ודרסנו אותה באופניים כחלק משיחזור של סרט, זה היה בעיניו משחק יוצא
דופן שראוי לאוסקר. רבנו על העניין פעמים רבות, אבל פעם אחת הגענו לקונצנזוס:
בשיחזור של "הבריחה הגדולה".
 |
| תמונות מתוך הבריחה הגדולה בספר good guys and bad guys שמצאתי במכירת ספרים בטיול בקנדה |
גם את "הבריחה
הגדולה" ראיתי בקולנוע רחל, וכשאני חושב על הסרטים שראיתי שם אני תוהה אם הוקרנו בכלל בבית
הקולנוע הזה סרטים חדשים או שבעצם היה מדובר בסוג של סינמטק שהציג סרטי הרפתקאות ואיכות משנות
החמישים והששים. ואם בשבעת המופלאים סטיב מקווין היה אחד מתוך שבעה, פה הוא היה הדבר. מקווין, שגדל ללא
הורים כנער פרוע בחבורות רחוב במערב ארה"ב והיה חייל מארינס, הפך לכוכב רק בגיל
30 בסרט "שבעת המופלאים" וב-63' שיחק ב"הבריחה הגדולה" בתפקיד טייס
אמריקאי בשבי הנאצים, שכל מה שעניין אותו הוא לברוח. במהלך הסרט מצליח מקווין
להימלט מהכלא, מסגיר עצמו למחרת כדי להעביר את המידע שצבר לחבריו, מארגן בריחה המונית,
מככב בסצינת מרדף אופנועים מעל גדר תייל שהעתיקה את נשימתי ונתפס על ידי הנאצים.
כשהוא במחנה השבויים מעביר מקווין את רוב זמנו בצינוק, כשהוא לא בצינוק הוא זורק כדור בייסבול אל הקיר ומתכנן בריחות. והכי חשוב: אין נאצי שמצליח לשבור אותו. אנחנו פשוט השתגענו מהדמות הזאת, מהביטחון העצמי שלו, בעיקר מהאיפוק שלו, מזה שידעת שהוא תמיד חכם יותר ואמיץ יותר ובעצם כל מה שילד כמוני חלם
להיות. "היש מלוכה גדולה יותר מאשר המלוכה על הבד?", כתבה יפה הבמאית ומבקרת הקולנוע עירית
שמגר כשמקווין מת ב-1980. מקווין היה מלך אמיתי בשבילנו. כמו בשבעת המופלאים גם
כאן הוא שיתף פעולה עם צ'רלס ברונסון וג'יימס קוברן האהובים, ואני זוכר שמהסרט
הזה למדתי שסוף טוב לא חייב להיות טוב במובן הקלאסי של המלה – זה שמקווין מובל אל הצינוק בפעם המי
יודע כמה בסצנה האחרונה לא אומר שהוא הפסיד אלא שהוא בעצם ניצח, שאי אפשר לשבור את הרוח האנושית ושלסרט הזה יש סוף טוב.
למחרת
חימשנו את דמויות הפליימוביל: קבענו מי נאצי ומי לא, לקחנו בובה עם בגדים כחולים
ושיער צהוב שתהיה סטיב מקווין ובנינו מחנה שבויים בחצר האחורית בבית החבר. חפרנו
גם תעלת בריחה מתחת לשביל מרוצף, הצפנו אותה במים והבאנו לקריסת השביל ואז החלטנו
שכדי להוסיף דרמה לסרט צריך להבעיר את מחנה השבויים. סחבנו גפרורים מהמטבח אבל האש
לא תפסה; שכן שהיה גדול מאיתנו בשנתיים נתן לנו נפט, החבר שפך ומיד עלה המחנה באש. רק אז קלטנו: מקווין תקוע בצינוק! כיבינו את האש וגילינו שהגיבור שלנו נשרף כמעט ללא היכר. אמא שלך תהרוג אותך, אמרתי לו. כיסינו בחול את שאריות השריפה
וקברנו את סטיב מקווין במרחק שלושה צעדים מעץ בפינת החצר. לשנינו היה ברור שראינו
תצוגת אוסקר בלתי נשכחת.
והזמן
חל. נסעתי עם המשפחה לקנדה לשנתיים, כששבנו כבר לא חזרנו להיות החברים הטובים שהיינו, אחר כך הלכנו לצבא, נסעתי שוב וכשחזרתי לבית הורי קפצתי לבקר את החבר,
שלא ראיתי שנים ארוכות. מאחר ולא היה הווה שחיבר ביננו דיברנו בעיקר על העבר, והגענו
גם ל"זוכר איך כמעט שרפנו את הבית"? מעניין אם סטיב מקווין עוד קבור שם,
תהיתי, והוא אמר: בוא נלך לבדוק. היינו בני 24 אבל עם מוטיבציה של בני 12 ספרנו שלושה צעדים מהעץ והתחלנו לחפור. הגענו לעומק וכשלא מצאנו הרחבנו את הבור לשני צעדים מהעץ ועוד יותר לעומק אבל את מקווין השרוף לא מצאנו.
האמת?
אותי זה לא הפתיע, כי כמו כל מי שראה את "הבריחה הגדולה" ידעתי שסטיב מקווין יכול לברוח מכל מקום.
תגובות
הוסף רשומת תגובה