שבעת המופלאים/קולנוע אולימפיה באשדוד, 1979
באשקלון של סוף שנות ה-70 היו ארבעה בתי קולנוע: קולנוע רחל האהוב ליד הבית,
קולנוע אסתר המשופץ עם כסאות מרופדים ויציע אליו יכולתי להגיע רק באוטובוס, קולנוע מאור ב"עיר" מגדל שתנאי הצפיה בו היו ירודים (אבל ראיתי שם הרבה סרטים מעולים כמו סופרמן) וקולנוע חן בו ניתן היה לצפות רק בסרטים הודים וטורקים ועבורנו ילדי שכונת אפרידר היה יותר שמועה מאשר קולנוע. והיתה גם אשדוד.
עיר תאומה לאשקלון, באותם ימים "האחות הקטנה", אך גם קרובה יותר לתל אביב; עבורי עדיין רחוקה מאד, אבל היתה סיבה להיכנס לרכב ולהצפין: מערבון בקולנוע אולימפיה.
אני לא יודע אם הוקרנו שם רק מערבונים - אני רק זוכר שמדי פעם, תמיד ביום שלישי,
אבא שלי היה לוקח אותי לראות מערבון באשדוד.
מה ראינו שם? את הטוב הרע והמכוער, את בעבור חופן דולרים, אני חושב
שגם את קוראים לי טריניטי. אבל הסרט שאני הכי זוכר מאותם ימי שלישי במערב הפרוע של אשדוד הוא שבעת המופלאים.
קודם כל כי זה היה מפגש עם השחקן האהוב עלי בימי ילדותי – סטיב מקווין. הגבריות הבלתי נגמרת שלו שהפילה ברשתה את כולם עבדה גם עלי – וגם הדמיון שלו לדוד שלי, יורם, שנחשב לגבר יפה תואר וכמו מקווין תמיד החזיק סיגריה בזוית הפה (אני די בטוח שכשאחת מאחיותי ראתה בפעם הראשונה את סטיב מקווין בסרט היא שאלה אותי אם זה יורם). פולחן מקווין עוד יגיע לשיא ב"הבריחה הגדולה", אבל הזרע הראשון נטמן באשדוד. אז לא ידעתי שהסרט הזה הוא בעצם עיבוד לשבעת הסמוראים של קוראסאווה, בכלל לא ידעתי מי זה קוראסאווה, רק עקבתי בהתרגשות אחר יול ברינר, הקרח שרוקד ושר ב"אנה ומלך סיאם", אוסף חבורה של אקדוחנים, בהם מקווין שמשחק מהמר שהפסיד את כל כספו, צ'רלס ברונסון וג'יימס קוברן – ששיחק אלוף הטלת סכינים. האקדוחנים מגיעים כשכירי חרב לכפר מכסיקני קטן שסובל מהטרדות של חבורת פושעים. את הרעים הנהיג אילי וולך, המכוער מהטוב הרע והמכוער. הוא יהודי, לחש לי אבא, ואני התמלאתי גאווה.
קודם כל כי זה היה מפגש עם השחקן האהוב עלי בימי ילדותי – סטיב מקווין. הגבריות הבלתי נגמרת שלו שהפילה ברשתה את כולם עבדה גם עלי – וגם הדמיון שלו לדוד שלי, יורם, שנחשב לגבר יפה תואר וכמו מקווין תמיד החזיק סיגריה בזוית הפה (אני די בטוח שכשאחת מאחיותי ראתה בפעם הראשונה את סטיב מקווין בסרט היא שאלה אותי אם זה יורם). פולחן מקווין עוד יגיע לשיא ב"הבריחה הגדולה", אבל הזרע הראשון נטמן באשדוד. אז לא ידעתי שהסרט הזה הוא בעצם עיבוד לשבעת הסמוראים של קוראסאווה, בכלל לא ידעתי מי זה קוראסאווה, רק עקבתי בהתרגשות אחר יול ברינר, הקרח שרוקד ושר ב"אנה ומלך סיאם", אוסף חבורה של אקדוחנים, בהם מקווין שמשחק מהמר שהפסיד את כל כספו, צ'רלס ברונסון וג'יימס קוברן – ששיחק אלוף הטלת סכינים. האקדוחנים מגיעים כשכירי חרב לכפר מכסיקני קטן שסובל מהטרדות של חבורת פושעים. את הרעים הנהיג אילי וולך, המכוער מהטוב הרע והמכוער. הוא יהודי, לחש לי אבא, ואני התמלאתי גאווה.
 |
| שבעת המופלאים בסלון ביתנו. צ'רלס ברונסון שני מימין |
חזרנו לאשקלון בפורד אסקורט שלנו. עברתי יומיים מורטי עצבים שנגמרו
במפח נפש: ענייני עבודה מנעו מאבא שלי לקחת אותי לאשדוד ביום חמישי, וכך לא ראיתי את הסרט. מאחר וקולנוע
הוא גם אמנות הסיפור זה שלא ידעתי מה הסוף לא מנע ממני לדמיין אותו, והמצאתי לעצמי במהלך השנים סופים רבים: לילדים בכיתה
סיפרתי שכן נסענו לראות את סוף הסרט ושסטיב מקווין הוא היחיד שנשאר חי כשהוא חיסל
את כולם ביד אחת, או שבעצם כולם מתו, או אולי שכולם נשארו, או שדווקא הילדים שהקיפו
את ברונסון הם אלה שהצילו את המבוגרים.
אני לא זוכר מתי ראיתי את הסוף של שבעת המופלאים, והאמת? אני ממש לא זוכר אותו. אבל את החושך באולם ואת הקופאי אני רואה גם היום.
אני לא זוכר מתי ראיתי את הסוף של שבעת המופלאים, והאמת? אני ממש לא זוכר אותו. אבל את החושך באולם ואת הקופאי אני רואה גם היום.
מרגש אחי. לא זכרתי שזכית לימי שלישי עם אבא שהיה מבחינתי קאובוי בעצמו.
השבמחקהסיפור הזה מעביר יפה את התחושה של להיות בן 10 בערך בפריפריה בתחילת שנות השמונים. זה בערך הגיל בו אתה מתחיל להיחשף לתרבות של המבוגרים (בעיקר קולנוע וספורט בשלב ראשון) ומכיוון שהמקסימום שיש בבית זו טלוויזיה שחור-לבן אז צריך לצאת החוצה כדי לפגוש את התרבות של העולם הגדול, שלא פעם מנוהלת על ידי אנשים קטנים שצריך למצוא את הדרך להסתדר איתם. זהו בעיקר גיל של פליאה והתמסרות חסרת ביקורת למה שאתה רואה ולכן חוויות כאלה תופסות אחיזה חזקה בזיכרון.
השבמחק