שאלה של זמן/סינמטק ת"א, 2018

קראתי פעם שניסיון לתאר את עלילת הסרט "bad timing" - או "שאלה של זמן" בשמו העברי הגרוע - שקול לניסיון לתאר את אירופה על גבי גלויה, אבל אנסה בכל זאת: זהו הסרט על רומן בין פסיכיאטר נוקשה ואשה חופשיה שמוביל לסוף רע מאד, סרט על אובססיה ואהבה. בגלויה לא ניתן לכתוב שאת הסיפור השגור הזה מביא הבמאי ניקולאס רוג בדרך יוצאת דופן: ממש בשפה קולנועית חדשה, שהותירה אותי משתאה ואכול קנאה. 

המפגש הראשון שלי עם רוג היה בסרט "המבט" ואני חושב שכל מי שראה את דונלד סאת'רלנד רץ ברחובות ונציה בעקבות מעיל אדום שהזכיר לו את בתו שטבעה, ומה שקרה לו כשבסוף גילה מה מסתתר מאחורי אותו מעיל, לא ישכח לעולם את הרגע ואת הסרט. כחובב אימה ומתח מעיל הגשם האדום השפיע עלי מאד וייתכן והייתי בכלל צריך לכתוב עליו, אבל "bad timing", שראיתי כאשר כמה מסרטיו של רוג הוקרנו בעותקים חדשים בסינמטק, הדהים אותי: סרט עמוק, חכם מאד, המציג משחק נהדר ובעיקר, כאמור, עריכה שלא ראיתי כמותה. 

הסרט נפתח כשאשה מגיעה לבית חולים אחרי ניסיון התאבדות ומסופר דרך תודעת שלושה אנשים: האשה, הגבר שמבהיל אותה לבית החולים והשוטר שמגיע לחקור מה בעצם קרה. שלושה שחקנים גדולים נמצאים פה בשיאם: תרזה ראסל נהדרת בתפקיד אמריקאית צעירה החיה בוינה ומתאהבת באדם הלא נכון; הארווי קייטל שונה מאד מכל תפקידיו כחוקר משטרה מניפולטור שלא ברור מה הוא בעצם רוצה להשיג ומה הוא באמת יודע; אבל מעל כולם, באחת ההופעות הגדולות שראיתי בקולנוע, ניצב לא אחר מאשר ארט גרפונקל. כן, הזמר, חצי מהצמד סיימון וגרפונקל. רוג אהב ללהק לתפקידים הראשיים כוכבי רוק: הוא אמר שזמרים הם אנשים שמודעים לעמידה מול קהל ומצלמה אבל לא הושחתו ממה שהגדיר כ"עוד טייק ועוד טייק". הליהוקים המפורסמים שלו הם דייויד בואי ב"האיש שנפל מכוכב אחר" ומיק ג'אגר ב"פרפורמנס" אבל דווקא הליהוק של גרפונקל ל"שאלה של זמן" הוא "יציאה" אמיתית. גרפונקל פשוט משכנע לחלוטין כפסיכיאטר פרוידיאני "מחוק" רגשית שמתעורר ומסתבך באהבה שגדולה עליו בכמה מידות, וכל רגע שלו בסרט הרגיש לי כמו אמת מוחלטת.

אבל גם לכתוב שהמשחק הוא מה שהופך את הסרט ליצירה כל כך מיוחדת אינו יותר מטקסט לגלויה. כבר בדקות הראשונות רוג מלהטט בין הזמנים בצורה שכמעט אי אפשר לעקוב אחריה: הוא מתחיל באמצע, רץ לסוף וחוזר להתחלה. לא תמיד ברור מי מספר את הסיפור, לא תמיד מובן מי מנסה להשיג יתרון על השני ובכלל מי כאן באמת נגד מי. אולי קשה לעקוב – אבל אין שום תחושה של מאמץ יצירתי: העריכה הנון לינארית של רוג בעצם מבטלת את ציר הזמן לטובת ציר תודעתי המתאר את תת המודע של האדם, את מחשבותיו ואת רצונותיו. ברגע מסוים, כשנסחפתי אל תוך מפל הפלשבקים וכבר לא ידעתי באיזה הווה אני נמצא, הבנתי שהתודעה היחידה שאני רואה באמת היא זאת של ניקולאס רוג. במאי שהוא גם אמן ומרשה לעצמו להשתחרר מכל מימד של זמן כדי להגיד: הסיפור החשוב פה הוא מה שנמצא מאחורי הפרטים. ובעצם זה מה שעושה במאי בסרט: הוא עוזב את הפרטים כדי לתת חוויה גדולה יותר העוסקת בתחושה רגשית וחושית ולא רק ב"מי עשה משהו לפני מי" ו"מתי זה קרה". 

כמי שמביים בעיקר סרטים תיעודיים אני מוצא את עצמי כלוא בתוך ים של פרטים ונתונים, בניסיון להגיע ל"אמת" כזאת או אחרת כשהרבה פעמים סיפוק "הוכחה" הוא הדבר החשוב. אני נלחם בכך, לעתים בהצלחה אך רוב הזמן פחות. ב"רצח בקולנוע צפון", סרט שביימתי ויוקרן בקרוב, ניסיתי לצאת מתוך ציר הזמן ולעבור בין תודעות. זהו סרט המתאר סיפור שברגע מסוים מתפצל לשניים, אחד נגמר ב-1977 והשני ב-2002. במהלך העבודה על הסרט התעלמתי מהזמנים וניסיתי לעבור בין העלילות ברמה הרעיונית אך בסופו של דבר, אחרי תגובות ש"זה מבלבל" ו"לא מספיק ברור", חזרתי לסיפור הכרונולוגי. אני מניח שלניקולאס רוג זה לא היה קורה: מן הסתם כי הוא גם פשוט במאי גדול בהרבה, אבל גם כי הוא בורא בעצם את העולם בו הוא יוצר ומזמין את הצופה לבוא איתו. מי שלא יבוא - לא יבוא. למי שכן צפוי לחוויה מטלטלת.