בערה/קולנוע לב, 2018

אחד הסיפורים הקצרים האהובים עלי הוא "אסם מבוער" של ויליאם פוקנר. סיפור עצום המתאר מנקודת מבט של ילד את סיפורו של אביו, אבנר סנופס, איש קשה שעובד בחוות ברחבי ארה"ב. בכל פעם שסנופס מסתכסך עם בעלי החווה הוא שורף אסם תבואה וממשיך הלאה, והסיפור מתאר את הרגע בו מבין בנו שאביו בעצם פושע ומנסה לעצור הצתה נוספת. ניסיתי לתאר את הסיפור במשפט אבל גדולתו היא העומק הרגשי שלו, השפה המתעתעת שלו, התודעה המיוחדת של גיבוריו - וכל זאת בכמה עמודים. הסופר היפני הארוקי מורקאמי אוהב מאד את פוקנר והיטיב לשאול השראה מ"אסם מבוער" כשכתב סיפור בשם "שריפת אסמים". מורקאמי כתב על אדם בשם לי הפוגש בחורה שמבקשת ממנו לשמור לה על הדירה כשהיא נוסעת לטיול באפריקה. הוא לא בטוח מה עומק הקשר שלהם וכשהיא חוזרת עם גבר מבוגר ממנו בכמה שנים - אדם נאה בעל דירה מפוארת, מכונית ספורט יוקרתית והתנהלות של מי שמאמין שהכל מגיע לו, נוצרת מעין שלישיה מוזרה של יחסים חבריים. לילה אחד הם יושבים בביתו של לי וכשהבחורה נרדמת אומר לו האורח שהוא בעצם הגיע לשכונה כי הוא מתעניין באסמים, ויש כמה כאלה באזור. כשלי חוקר אותו על עניינו באסמים מספר לו האורח שהוא שורף אסמים כתחביב. הוא מקפיד שאלה יהיו אסמים נטושים כדי לא לפגוע באיש וכך כולם מרוצים: הוא עומד מול האש ובעל האסם מקבל את כספי הביטוח על אסם בו לא השתמש. למחרת בבקר קונה לי מפה של האזור, מסמן עליה את האסמים הנטושים אותם אפשר להצית ומתחיל לרוץ ביניהם בכל יום. בינתיים הבחורה נעלמת והגיבור מחפש אותה אבל היא לא השאירה עקבות. הוא חושש שאולי קרה לה משהו, ממשיך לרוץ בכל יום בין האסמים אבל לא רואה אסם בוער. אחרי כחודש הוא יוצר קשר עם האורח שלו ושואל אם ראה את הבחורה. כשהוא עונה בשלילה שואל אותו לי אם הוא שרף את האסם. "כן", עונה לו האורח, "זה היה מדהים". "לא נכון", אומר לו לי, "אני מחפש כל יום ולא ראיתי אסם אחד שרוף". "כנראה שלא חיפשת מספיק טוב", עונה האורח ומנתק.

במרכז הסיפורים של פוקנר ומורקאמי יש דמות המנסה להבין מה קורה סביבה, ללא הצלחה. גם הסופר היפני הצליח לבנות מערכת יחסים שבה לרווח שבין הדמויות יש משמעות, שהסוף הוא חידה ושהקורא לא מבין מה בדיוק אירע מלבד העובדה שקרה משהו עמוק. אל הרווח הזה הגיע גם הבמאי הקוריאני לי צ'אנג דונג, עוד אדם ששריפת האסם של פוקנר לא נתנה לו מנוח. לי צ'אנג דונג הניח לבנה נוספת על המגדל שאת יסודותיו הניח הסופר האמריקני המופלא ועליו בנה גם מורקאמי, כשביים את הסרט "בערה", עיבוד חופיש למדי לסיפורו של מורקאמי. קראתי על הסרט כשכיכב בפסטיבלי העולם ובעוד אני תוהה איך  אזכה לראותו, צץ לפתע "בעירה" לשבועיים בקולנוע לב. הבמאי הדרום קוריאני הוסיף מערכה ארוכה אחת של המתנה לשובה של הבחורה מאפריקה ומערכה אחרת שמתחילה אחרי שהבחורה נעלמת. אך שיא הסרט בעיני הוא כאשר לי מתחיל לחפש את האסם שהאורח מתעתד, אולי, לשרוף. כמו אצל מורקאמי הוא קונה מפה ומתחיל לרוץ בין האסמים, אבל מה שסופר בכחצי עמוד אצל הסופר היפני מקבל פה נפח מדהים – אולי 40 דקות רץ לי בין אסמים, בקר אחר בקר וערב אחר ערב, מזיע כהוגן, שומע שידורי תעמולה של צפון קוריאה (הבמאי העביר את התרחשות הסיפור לעיירה הנמצאת על הגבול בין צפון ודרום קוריאה) שמושמעים כל היום ברמקולים ענקיים, ומחפש, כשהוא לא אומר מלה.

מה בדיוק הוא מחפש?

איש רץ ממקום למקום, בדממה. רק ריצה, זיעה ומבט חוקר בעיניים. לא יכולתי שלא להיזכר בעוד סרט אהוב מאד, "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", שביים טוני ריצ'רדסון בשחור לבן של תחילת שנות ה-60. טום קורטני הצעיר משחק נער שנשלח למוסד לעבריינים צעירים. יש לו כישרון ריצה אדיר והוא מקבל הטבות כדי שירוץ בתחרות יוקרתית וייצג את המוסד. במהלך חצי מהסרט הוא רץ ממקום מקום, בורח. בדיוק כמו גיבור "בערה", הוא רץ ומחפש. רגעי הריצה האלה בשני הסרטים הם לדעתי מהרגעים שעבורם קיים הקולנוע - מסך גדול, מרחבים, אדם אחד שמחפש משמעות. ישבתי באולם והצטרפתי לריצה: כמו הילד בסיפור של פוקנר, האיש בסיפור של מורקאמי וגיבורי הסרטים "בערה" ו"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" רצתי בערפל, ניסיתי להבין מה בעצם מניע את מה שמקיף אותי. לעתים אתה נתקל ביצירות עמוקות מאד שהפענוח שלהן מאלץ אותך לוותר על  התשובה המוחלטת, והאמת היא רק מה שתצליח לסדר בעצמך.