ההרוג ה-17/סלון דירתי, 2004

עבדתי בערוץ הספורט כאשר ערוצי הכבלים שידרו לראשונה את המונדיאל. תוכננה חגיגת שידורים גדולה – אבל ברקע השמחה עמד איום רציני: קיץ 2002 היה תקופת השיא של האינתיפאדה השניה וכמעט בכל יום נרשם פיגוע טרור, כשהאימה הגדולה ביותר היתה מחבלים מתאבדים העוטים חגורת נפץ ומפעילים אותה כשהם עומדים בתור כלשהו או באוטובוס. היה נורא. עבדנו קשה על לוח שידורים, קיווינו שהמשחקים יהיו טובים ובעיקר שיהיה שקט. השבוע הראשון היה שבוע של אופוריה ואני זוכר שבין המשחקים אמרנו שיכול להיות שמונדיאל הוא תקופה של הפסקת אש בה כולם רק רוצים לראות כדורגל. אבל השמחה נגמרה כשמחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס שעצר בצומת מגידו, רוצח 17 אנשים. אחד מהם היה בן הבעלים של קפה פול הידוע ביפו, ואני עדיין זוכר את הכתבה העצובה שביים חברי ארבל עשת בבית הקפה ובה במקום לצלם אנשים צופים במשחקי המונדיאל במסך שהותקן שם הוא צילם את המשפחה המתאבלת ואת באי המקום, בני כל הדתות, שכמונו קיבלו שוב שיעור שכדורגל אינו חשוב באמת. 

לקח זמן לזהות את הרוגי הפיגוע במגידו ובסיום התהליך נותרה גופה אחת לא מזוהה. ההשערה היתה שמדובר בפועל זר ולכן הוא נקבר תחת מצבה שעליה נכתב אלמוני. הבמאי דוד אופק החליט שאי אפשר להשאיר את המצב כך, יצא לחפש מיהו ההרוג ה-17 ועל הדרך גם עשה על כך סרט (אולי נכון יותר לכתוב שהבין שאם יעשה סרט הוא יכול לנצל את הכח של המצלמה המתעדת גם לשנות מציאות). ראיתי את הסרט באיחור קל ("ההרוג ה-17" זכה בפסטיבל דוקאביב 2003 ואני ראיתיו בשידור טלוויזיה כשנה אחרי). הסרט העמוק והמעולה הזה היה נקודת ציון עבורי: באותה תקופה עדיין העדפתי קולנוע עלילתי על דוקומנטרי וראיתי את עצמי רק "עובד זמני" בקולנוע תיעודי. אבל הסרט הוירטואוזי הזה ושינוי המציאות שהגיע בסופו נתנו לי דחיפה אדירה להאמין ולהתמקד בתיעודי.

הבמאי דוד אופק מדביק קלסתרונים שצייר ג'יבלי

אופק יוצא למסע בתוך ההדחקה של החברה הישראלית. זהו מסע עמלני, לא מתנשא ולא צועק – בניגוד למהדורות החדשות. דמות הבמאי בסרט היא של תם שיודע לשאול – הוא שואל, אנשים עונים וכך הוא אוסף עוד רמז ועוד רמז. זה סרט בלשי המפגיש את הצופים בגלריה של ישראלים שונים שמלבד הקשר שלהם לסיפור גם תוהים לגבי המצב שמדינתם הגיעה אליו.  נקודת המפנה היא מפגש עם מי שבעצם הופך לכוכב הסרט, מאייר קלסתרונים חרדי בשם גיל ג'יבלי. כשרואים אותו לראשונה נרתעים ממנו: הוא גומר לאכול וזקנו מלוכלך, מסרב ללחוץ את יד האשה שהוא מתחקר – אבל מהר מאד ג'יבלי מתגלה כאדם נהדר שבכשרונו ובסבלנותו הרבה מתחיל לתת פנים לאותו אדם שעלה בשש בבוקר לאוטובוס ופּוּצָץ לחתיכות. המורכבות של ג'יבלי היא גם המורכבות של הסרט: כמעט כל מה שאתה רואה מתהפך וכך גם סרט שמתחיל כסיפור על עובד זר שנקלע לסכסוך לא לו (אופק אמר בראיון שמחשבתו הראשונה היתה שהסרט ייגמר בהטסה של ארון קבורה לכפר בסין/טורקיה/תאילנד בו נולד אותו עובד זר) מסתיים ביישוב בדרום ובמשפחה ישראלית פשוטה, באיש שוליים שנעלם יום אחד כשנסע לטבריה ומשפחתו, שחיפשה אותו, זכתה להתעלמות מוחלטת מהשלטונות. למרות המחדל - שוטר עירני אחד היה עושה את העבודה שעשה הסרט - אין כעס בסגנון תכנית תחקירים של ערוץ מסחרי ב"הרוג ה-17". הסרט הזה מביא פסיפס עמוק יותר ומבין שגם השוטרים הם בני אדם; גם הם עסוקים וגם הם (בסצנה נהדרת) צריכים יום כיף בבריכה באילת.

בכל סרט תיעודי יש מערכת יחסים בין הדמויות לבמאי. הבמאי שואף לסרט הטוב ביותר שהוא יכול לעשות וגם להצליח, להרוויח כסף ולהתפרסם. גם הדמויות רוצות משהו בתמורה – לעתים פרסום, לעתים פשוט לספר את סיפורם כפי שהם רואים אותו ובכך "להורידו" מעל ליבם. התחושה בסרט הזה היא שמלבד כל השאיפות הרגילות רוצים כולם שצדק ייצא אל האור, ולא סתם צדק אלא צדק אמיתי ומוחלט עבור אדם אחד שחי בשוליים של החברה ומת מוות אלים שלא הוציא אותו מאותם שוליים. ולכן עד היום "ההרוג ה-17" הוא רף איכות עבורי של תנופת עשייה ושל צדק אליהם אני שואף.