הנערה מבית החרושת לגפרורים/סינמטק ת"א, 1998

כמו סטודנטים רבים לקולנוע ברחבי העולם בשנות ה-90 עקבתי אחר שני במאים אמריקאים שהיו יוצאי דופן והביעו קול חדש בקולנוע העולמי: האל הארטלי וג'ים ג'רמוש. בעוד סרטיו של הארטלי נטו לשיחות פילוסופיות והגיבורים שלו היו יפים ומקסימים ג'ארמוש ביים סרטים קולים (מלשון cool) שהורכבו משוטים ארוכים, דמויות אקצנטריות, מוזיקה שווה ותחושה של קלילות המשולבת בתובנות עמוקות. ניסיתי לחקות את הקצב הג'ארמושי בסרטי הסטודנטים הקצרים שלי, ללא הצלחה רבה. השתוקקתי להבין מה סוד הקסם ואיך מביימים סרטים בקצב איטי וכשיצא מערבון שביים בשם "איש מת" קראתי ראיון ובו אמר ג'ארמוש שהבמאי הנערץ עליו הוא דווקא במאי מפינלנד בשם אקי קאוריסמאקי. נחוש להכיר את מי שהשפיע על במאי כל כך משפיע הלכתי לראות בסינמטק את "הנערה מבית החרושת לגפרורים". כמו הוודקה ששותות הדמויות בסרט גם 70 הדקות של "הנערה" מזוקקות: כמעט ללא הבעות פנים, תנועות מצלמה ודיאלוגים ועם המון הומור אבסורדי נדהמתי מכמה קצבי, דרמטי ומרגש יכול להיות סרט איטי. 

הסרט מתחיל בבול עץ שמקולף במכונה תעשייתית גדולה. דפי העץ שמופקים ממנו נקצצים עד דק ומעובדים על ידי מכונות עד שהופכים לכפיסי עץ קטנים, נמרחים בחומר והופכים לגפרורים. ובקצה פס הייצור עומדת אשה צעירה שבודקת את הקופסאות. אני מתחיל ומוחק ושוב מנסה ומוחק ולא מצליח לתאר את פניה של קטי אויטינן, הכוכבת של הסרט. קודם כל צריך לשנות את המילה כוכבת (בהנחה שמרלין מונרו, למשל, היא כוכבת). אויטינן נראית כמו האדם שאתה לא שם אליו לב: יש לה שיער בהיר (מה שמושך תשומת לב בדרך כלל אבל בסרט מפינלנד לרוב האנשים יש שיער בהיר), עיניים שקועות בתוך איפור, הסנטר שלה שקוע והיא כמעט לא משנה הבעה. אבל כמעט מבלי לעשות דבר היא מציגה שילוב מנצח של ייאוש ותקווה.

ייאוש ותקווה מובילים את "הנערה מבית החרושת לגפרורים": אויטונן משחקת את איריס העובדת במפעל וחיה עם אמה ואביה החורג שלא מתייחסים אליה יפה (אם הם בכלל מתייחסים אליה). היא מנסה להכיר גברים ללא הצלחה עד שערב אחד, בסצנה נפלאה המורכבת משני שוטים ארוכים במועדון - אחד של להקה ששרה טנגו בפינית והשני של כמה נשים שיושבות צמוד לקיר ומחכות שמישהו יזמין אותן לרקוד - היא מכירה גבר שחושב שהיא זונה, מכניס אותה להריון ודורש ממנה לעשות הפלה. כשהיא מגיעה לתחתית (אנסה לא להרוס את הסרט למי שמתכנן לראות) מציתה לראשונה איריס גפרור המיוצר בבית החרושת בו היא עובדת ומדליקה סיגריה, וכאן הבנתי שהסרט מתחבר הסרט ליצירה-אחות אחרת שהגיעה מסקנדינביה: קאוריסמאקי בעצם ביים גירסה חדשה של "מוכרת הגפרורים הקטנה" שכתב הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן הדני, אחד הסופרים האהובים מימי ילדותי (את השיר מהסרט המוזיקלי הנפלא אודותיו עם דני קיי אני עדיין מפזם לעתים). שניהם מגיעים מארצות הקור ויודעים כנראה משהו על בדידות בצפון הרחוק, אצל שניהם נערת הגפרורים נמצאת בתחתית הסולם החברתי וסובלת מהסביבה וגם מהקרובים אליה ביותר. ואצל שניהם לוקחת הנערה את גורלה לידיה: הנערה מספרו של אנדרסן מדליקה את הגפרורים כדי להתחמם עד שהם נגמרים והיא מתה; אבל הדלקת הגפרור על ידי איריס של קאוריסמאקי מהווה אקט הראשון שמוביל למסע נקמה. זהו מסע נקמה שנראה ומרגיש הכי רחוק ממה שטרנטינו, נניח, מציג בסרטים שלו. אמנם מדובר בנקמה בקרובים שבגדו בה, במין הגברי שמנצל אותה ובחיים עצמם: אבל למרות שזה נשמע קשה זה ממש לא - ואפילו מצחיק.

זהו סרט קטן גדול ובו פס הייצור של הגפרורים הוא בעצם משל לחיי בני האדם הנקצצים ונגרסים אך גם יוצרים אור, והסרטים של קאוריסמאקי מאירים גם הרבה שנים אחרי שראיתי אותם. מה הסוד? לדעתי הכח הגדול שלו הוא העריכה: הדרך בה הוא מחבר בין שוטים כמעט תמיד מפתיעה, תמיד אמיצה ומעוררת בי פליאה כל פעם מחדש. מקובל לחתוך בסיום של פעולה אבל אצל קאוריסמאקי גם הרגע שאחרי הפעולה נמצא על המסך: כאשר איריס מקבלת סטירה מאביה החורג המצלמה לא זזה והסרט לא עובר לקלוזאפ של דמות אחרת. קאוריסמאקי משאיר את הצופה עם הרגע הכואב הזה, כשכולם יושבים בשקט סביב השולחן, עד שהוא מכאיב באמת. גיבוריו נותרים זמן רב על המסך כשהם בוהים בצופה והצופה בוהה בהם, ואז הסרט חותך פתאום למשהו אחר לגמרי, הרבה פעמים לחפץ שפתאום נראה יוצא דופן. והחיבור הזה – למשל בין אדם למכונית ישנה או בין עיר רדומה למכונת תקליטים נוסטלגית - יוצר שפה יוצאת דופן. וכך, למרות שבסרטים שלו לא משחקים יפי התואר שמקשטים גם את סרטיו (הנהדרים!) של ג'ארמוש הוא באמת מביים סרטים שאין מלה אחרת לתארם מלבד cool.

(וסיום אישי: אחד הרגעים המרגשים להם זכיתי היה ב-2011, עת הוקרן סרט שביימתי בפסטיבל הסרטים בחיפה. הפוסטר של סרטי נתלה ליד הפוסטר של סרטו החדש של אקי קאוריסמאקי, "המזח", שגם הוצג בפסטיבל. עמדתי זמן רב מול שני הפוסטרים, ללא ספק מרגעי השיא שלי...)