אזרח אמריקאי/קולנוע חן באשדוד, 1992

בקיץ 1992 לא היו בתי קולנוע פעילים באשקלון. קולנוע רחל האהוב והמיושן גווע לאיטו עד שנסגר בתחילת שנות ה-90. קולנוע אסתר שרד קצת יותר אבל גם הוא נסגר. בית הקולנוע הקרוב ביותר היה רב חן באשדוד, קומפלקס מהודר (הכל יחסי כמובן) ובו שני אולמות ואם אשקלוני רצה לראות סרט בלי לנסוע רחוק הוא נאלץ להגיע לשם. באותה שנה עבדתי קשה, חסכתי כסף לטיול בחו"ל וראיתי סרטים בעיקר בוידאו. בתכנית תרבות בטלויזיה היתה כתבה על סרט ישראלי חדש: איתן גרין, שהיה פרשן כדורסל אהוב מתכנית הרדיו "צעד וחצי" בגלי צה"ל ביים סרט על שחקן כדורסל אמריקאי שמשחק בישראל. הביקורות הטובות והנושא (אלה היו שנים בהן עקבתי אחר כדורסל בישראל וב-NBA) שלחו אותי בלילה אחד לראות את הסרט בקולנוע הקרוב ביותר אלי - כאמור באשדוד. נכנסתי לבדי לבית הקולנוע וחיכיתי: המקרין נכנס לאולם ואמר שלא יפעיל את המכשירים עבור אדם אחד אבל אז הגיעה קבוצה של שלושה אשדודים חביבים וכותרות הפתיחה של "אזרח אמריקאי" עלו על המסך.

מייקל, שחקן כדורסל מארה"ב שנמצא על סף סיום קריירה טובה בכדורסל הישראלי, עובר לשחק בליגה השניה, דווקא בקבוצה בעיר אשדוד שלמנהלה יש שאיפות לעלות ליגה. הוא מביא איתו את תהילת הכוכב הגדול ופוגש את יואל, כתב ספורט מקומי, משוגע על כדורסל וטיפוס יוצא דופן: חולה אסטמה הגר בבית אמו בחדר קטן שקירותיו מלאים תמונות של שחקני NBA שהוא מעריץ. בהתחלה יורד יואל העיתונאי לחייו של מייקל, אבל לאט לאט הם הופכים לחברים. זהו תהליך ארוך המתרחש על רקע פציעתו של מייקל, שחקן שתהילתו כבר מאחוריו וגם היכולת הפיזית שלו כבר לא מה שהיתה, שהגיע כאיש שיעלה את הקבוצה ליגה ועלול להיות מי שיוריד אותה. זה סרט על אדם זר המגיע למקום חדש ומנסה ללמוד אותו ולשרוד בו, אבל גם על הזדמנות אחרונה, על חלומות ועל חברות אמיתית. בתחילת הסרט יואל מעריץ את מייקל אבל כשזה נפצע מתחילה מערכת היחסים בין השניים להשתנות. החזק הופך חלש וההיפך ואז שוב, ובסוף רק בעזרת החברות עם יואל, אותו מגלם למופת איצ'ו אביטל, מצליח מייקל לעמוד על הרגליים ומשאיר את הקבוצה בליגה.

האם כל האנשים בעולם הם או יואל או מייקל? אני שואל את זה כי יואל אז היה סוג של מראה לא תמיד נוחה עבורי ולשכמותי -  אלה שחולמים שיש להם מה לתת ובטוחים שהעולם בכף ידם אבל בעצם יודעים שהם מעיר קטנה ויש להם המון חששות, והעולם גדול וקשה לכבוש אותו. מה שלא ידעתי אז ברור לי היום: כולם יגיעו לרגע בו יהפכו למייקל - זה שתהילתו מאחוריו. הסרט מסתיים בסצנה מרגשת במיוחד בה יואל שוכב במיטה בחדרו ומייקל מגיע כדי להיפרד ממנו. כשאני נזכר בסצנה הזאת היום אני חושב בעיקר על המרחק ביניהם - בין יואל השוכב למייקל היושב, מרחק של מטר אולי, אבל מילימטר בין ליבותיהם ואלפי קילומטרים בין העולמות שמהם הם מגיעים ואליהם הם הולכים; אח גדול ואח קטן, מבוגר וצעיר, חברים, אוהבים – ובתוך המרחק הזה יושבים הצופים ומייחלים לטוב. "אני לא יכול לבוא איתך לאמריקה", אומר יואל למייקל, "כי אני מפחד". ומייקל מצדו מספר שהוא פורש מכדורסל ועליו לצאת לדרך חדשה. בעצם הוא לא אומר את זה ליואל, אלא פונה אל התמונות של שחקני הכדורסל על הקירות: "אתם שומעים", אומר מייקל, "אתם יכולים להירגע. אני פורש", ואז הוא פונה ליואל ואומר לו: "החברה האלה לא היו רק החלום שלך, הם היו גם החלום שלי". זהו רגע בו אנחנו מבינים ששניהם, החזק והחלש, הגיעו לאותה נקודה. הם במקום בו עמד כל אדם שאי פעם חלם על משהו שהסתיים ויודע כשכל מה שנותר הם החלומות.

"סצנת הסיום שלו כה יפה ועצובה, עד שהפסד מסל ניצחון בשנייה האחרונה הוא דבר קל לעיכול לעומתה", כתב יפה מבקר הקולנוע אבנר שביט כשבחר את הסצנה לאחת החשובות בקולנוע הישראלי. למרות השנים שעברו אני עדיין מזדהה עם הפחד לצאת לדרך, המוצג בצורה כה פשוטה ועם זאת מורכבת. לימים איתן גרין היה למורה שלי ולחבר וגיליתי שגם הוא אשקלוני לשעבר שנכנס בעיני ילד נרגשות לקולנוע רחל ולקולנוע אסתר. כשראיתי את "אזרח אמריקאי" לראשונה נדהמתי מכך שהסרט נעשה פה על ידי תסריטאי ובמאי ישראלי, וגם מכך שאני רואה אותו בעיר הפריפריאלית בה הוא מתרחש. לא היצ'קוק ולא פליני אלא משהו מכאן שהוא גם ריאליסטי וגם פיוטי, שיש בו קולנוע ברמה גבוהה ביותר והמון דברים לחשוב עליהם. יש רגעים בהם אתה חווה יצירת אמנות ומרגיש שהיא בעצם נעשתה רק עבורך, שאתה מבין אותה בדיוק, וככה הרגשתי באותו לילה בקולנוע חן באשדוד. "אזרח אמריקאי" אינו רק סרט אלא חבר לדרך, שהתחילה אי שם בקולנוע רחל.