החומה/קולנוע רחל באשקלון, 1983

אני לא בטוח שלפני "החומה" ראיתי סרט נטול מבנה נראטיבי ברור. סרט ללא גיבור מובהק, בלי טוב נגד רע בצורה נהירה כמו בקולנוע הקלאסי. אני זוכר שכשיצאתי מהסרט לא הבנתי את מה שראיתי ואני לא בטוח שאהבתי את הסרט. אבל "החומה" היה צפיית ה"חובה" הראשונה שלי, הפעם הראשונה בה הלכתי לסרט כי היה זה אירוע תרבותי שאתה נוכח בו בזמן אמת ולא משהו שההורים שלך ראו כשהיו צעירים או שקראת שהוא גדול ועכשיו אתה משלים פער. איני יודע אם הסרט השפיע על מבוגרים ממני ומה הם חשבו עליו, אבל עלי הוא השפיע מאד. זאת הפעם הראשונה בה יצאתי מסרט ולא אמרתי "ראית איך הוא קפץ מעל גדר התייל עם האופנוע" אלא דברים כמו "השערות שהוא גילח מהגוף מסמלות את החטאים", ומאחר וגם את המשפט הזה אמרתי רק כי שמעתי אח גדול של חבר אומר אותו לפני שראיתי את הסרט, כנראה שנכנסתי לקולנוע תמים ויצאתי מושפע.

אני אח בכור ולכן את היידע המוזיקלי שלי בעולם הרוק רכשתי בעיקר דרך אחים גדולים של חברים. במסיבות כתה שמענו תיסלם ואת הפסקול של שגעון של מסיבה, אבל האחים הגדולים שמעו פינק פלויד וג'טרו טאל (וגם את שביר של אריק איינשטיין) ואנחנו חיקינו אותם. לא מזמן חבר אמר לי שאין גבר ישראלי מתחת לגיל 55 שלא עבר בחייו תקופה של הערצת פינק פלויד. אצלי, כמו אצל כל בני דורי, זה התחיל באלבום "החומה", שיצא בסוף 1979. בגיל 12 כבר ידעתי בעל פה את כל השירים. ולא הייתי יוצא דופן – זה מה שרוב החברים שלי שיננו. במבט לאחור אני חושב שבכל אשמה השורה We don't need no education, שורה שכל ילד בישראל של תחילת שנות ה-80', אולי כל ילד בעולם, הכיר ושר בהתרסה גדולה המכוונת אל בית הספר וצוות המורים, גם אם עשה את זה רק בלב. ואז יצא הסרט. האחים הגדולים של החברים דיברו על משהו שלא ראית לפני כן, על מכה למח, על סרט קשה. 

התקליט הכפול של החומה, בקרוב חוגג 40 שנים הארון התקליטים שלנו

"סרט קשה" זה גם מה שאמרתי לאמא שלי כשישבנו לאכול צהרים, אחרי יום נוסף בכתה ח', יום שידעתי שיסתיים בקולנוע רחל. "אל תיקח את החברה האלה יותר מדי ברצינות" אמרה אמא שלי ולא ידעתי אם החברה עליהם דיברה הם האחים הגדולים של החברים שלי או חברי פינק פלויד, שמבחינתי הם היו אלה שעשו את הסרט (אז לא ידעתי שהבמאי הוא אלן פארקר. אני אוהב הרבה מסרטיו, בעיקר את "מיסיסיפי בוערת" ו"לבו של אנג'ל"). בערב הלכנו, הבנים של הכתה, וראינו את מסכת הייסורים שעובר בוב גלדוף, הזמר של בומטאון ראטס, שלוהק לתפקיד פינק הכוכב. הרעיון הבסיסי של האלבום והסרט חזק ופשוט מאד, והיום אני יודע שמדובר בכתב אישום של רוג'ר ווטרס (אני עדיין לטובתו למרות כל ההחרמות, בעיני הוא איש מוכשר שמאמין בכוחה של האמנות לשנות את המציאות), הזמר של פינק פלויד שגם כתב את רוב האלבום ומקבל בסרט קרדיט של תסריטאי, נגד החברה בה צמח וממנה שאב את כוחו. 

בסרט מוצגת בניית והריסת חומה דמיונית שנבנית סביב אדם, חומה המשקפת את תחושת הבדידות והניכור בעולם המערבי של אחרי מלחמת העולם השניה. בעקבות מות אביו במלחמה אמא של פינק מגוננת עליו ולא נותנת לו לנשום. הוא שונא את המסגרות ואת בית הספר הבריטי הקשוח בו הוא לומד, בית ספר בו מורים משפילים את התלמידים (רחוק מאד מבית הספר בית יחזקאל בו למדתי, אבל עדיין – תלמיד קודם כל מזדהה עם תלמיד). פינק הופך לכוכב רוק מצליח, מתחתן עם אשה יפה אך ממשיך לסבול ואחרי שאשתו עוזבת אותו הוא מתמוטט ומתמכר לסמים. רופאים נותנים לו משככי כאבים ותרופות נגד דיכאון. במהלך הופעותיו על הבמה פינק מדמיין שהוא מנהיג פשיסטי, וההופעות הופכות למצעדי ענק בסגנון נאצי. הוא מגלח את כל גופו כולל גבותיו בסצנה שזכורה לי כאחת מהמרתיעות שראיתי בחיי ובחלק האחרון של הסרט, כולו אנימציה, פינק עומד למשפט. לאחר שמוצגים העדויות של אימו, המורה הסאדיסט שלו ושל אשתו, השופט צועק "למוטט את החומה!". החומה מתפוצצת וקורסת ו... הסרט נגמר. האם פינק נברא מחדש כמי שמתמודד עם החיים? האם הוא קורס ביחד עם החומה שבנה? גם כעת אני לא בטוח בתשובה ובטח לא כשלמדתי בכתה ח'. היום המסר נראה לי ברור מדי, אז רק שרנו בקול רם עם כל יושבי הקולנוע את השירים, מחאנו כפיים בהתלהבות כשהילדים נפלו למכונת הבשר בשיר הבלתי נשכח ההוא, התלהבנו מהאנימציה של המצעדים הנאצים ובעיקר לא הבנו מה רצו להגיד שם. אבל כמובן שלא העזנו להגיד את זה אחד לשני וכשיצאנו מקולנוע רחל אמרנו רק דברים כמו "השערות שהוא גילח מהגוף מסמלות את החטאים".