שבילי התהילה/הסלון של סבא וסבתא ביד אליהו, 1982

סבא שלי, נפתלי מלובני, ילד מספר 11 במשפחה של מפרזלי סוסים, נולד בעיירה פולטוסק שבפולין ב-1906 והיה ספורטאי שהצטיין בעיקר בהוקי קרח וכיכב במכבי ורשה (יש האומרים שזאת היתה הקבוצה הטובה בפולין בשנות ה-20, אבל בגלל אנטישמיות לא נתנו להם לשחק בליגה הראשונה). סבא השאיר הכל מאחוריו ועלה לישראל ב-1935 כמשתתף במכביה השניה. אני לא בטוח במה התחרה אבל את הריצה המהירה של חייו ביצע כשנגמרו המשחקים, כשמיהר להתחבא ברחוב הכובשים במקום לחזור למולדת.

חלק ממשפחת מלובני אחרי המלחמה הקודמת. סבא הנער מימין

בתל אביב הוא הכיר את סבתא פרידה, ילידת 1910 שבאה לישראל מסיגד שבהונגריה ב-1933. הם נישאו ועברו לגור בקומת קרקע ברחוב יונה הנביא 42, שנים לפני שהאמן רפי לביא חי במקום והפך את הבית למרכיב מרכזי ביצירתו. היום יש שם חנות קעקועים ולידה חנות תקליטים, אבל בשנות ה-50 תפר סבא נפתלי חליפות במרפסת כשהוא בוטש ברגלית מכונת הזינגר הישנה שלו ולידו ילד - אבא שלי - שבלילות היה ישן עם אחותו הקטנה במתפרה בגלל שלא היה מקום בדירה. מדי פעם היו מגיעים אורחים ובהם אוֹסְפָּלֶק, יהודי פולני שהגיע לפלסטינה/א"י כחייל צבא אנדרס במהלך מלחמת העולם השניה ובשנות ה-50 עבד ככרטיסן בקולנוע אלנבי. אוספלק אהב סרטי אקשן. הוא נצמד לסבא נפתלי במרפסת הקטנה ותיאר לו ביידיש את המרדפים שראה בהצגה יומית, כולל חיקוי של איך מרסס מישהו במכונת ירייה חבורת גנגסטרים, חיקוי שאבא שלי ואחיו הגדול נהנים לבצע גם היום. סבתא פרידה היתה מגיעה ומגרשת את אוספלק ושאר "בטלני צבא אנדרס" שהיו שותים ויסקי זול בזמן שסבא השתקן היה פורם ותופר בדרך לעוד חליפה. אוספלק היה קם ומבריח את אבא שלי דרך דלת צד לתוך הקולנוע בלי לשלם כרטיס. כשאני הצטרפתי למעגל המשפחתי אוספלק כבר היה רק אגדה, סבא וסבתא גרו ביד אליהו ואת סבא אני זוכר בעיקר כאיש מבוגר ושתקן שמעביר את זמנו בין בית הכנסת לכסא הממוקם מול הטלוויזיה, מתעצבן מהחדשות ורואה סרטים. סבתא אמרה שהוא אוהב בעיקר סרטים על מתאגרפים ועל בתי משפט, וכנראה בגלל זה ראיתי איתו את "שבילי התהילה" של סטנלי קובריק.

סבא, סבתא, אחותי ואני ליד הבית ביד אליהו

איסר דנילוביץ' דמסקי נולד ב-1916 בניו יורק, בן למהגרים יהודים ממוהילוב – אז חלק מרוסיה, היום בלארוס. הוא שירת בצי האמריקני במלחמת העולם השניה (שסבא שלי קרא לה המלחמה הגדולה. למלחמת העולם הראשונה הוא קרא המלחמה הקודמת). הוא שינה את שמו לקירק דאגלאס והפך לשחקן קולנוע מצליח. אצלנו בבית הוא היה דמות אהובה: אבא שלי פגש אותו כשהיה חייל צעיר במלחמת ששת הימים, אחרי שדאגלאס תומך ישראל הגיע לראות מה קורה בשטח ונפל דווקא על הפלוגה שלו. אהבתי אותו מאד ב"עשרים אלף מיל מתחת למים" ושמחתי כשסבא שאל אותי אם אני רוצה לראות סרט בהשתתפותו באחת החופשות בהן התארחתי בביתם. ב"שבילי תהילה" משחק דאגלאס קולונל בצבא הצרפתי שבמהלך המלחמה הקודמת מוחה על משימת התאבדות מתוכננת בעורף האויב. כקצין למופת הוא לא מסרב פקודה ויוצא עם חייליו לקרב, ואחרי הכישלון הידוע מראש הוא לוקח על עצמו לייצג בבית משפט שלושה מחייליו שהואשמו בבגידה ובפחדנות – אך בעצם היו שעירים לעזאזל שמטרת משפטם הוא להסיח את הדעת מהחלטת המפקדים לצאת למבצע. כמו בקרב גם בבית המשפט דאגלאס נלחם כארי על חפותם: אמנם הוא לא הצליח והם הוצאו להורג, אבל ההרואיות שלו הפכה אותו למה שסבא שלי כל כך אהב: עורך הדין העשוי ללא חת, זה שנלחם נגד טחנות הרוח ולא מוותר. וכשהכל מונע על ידי כישרון הקולנוע הייחודי של סטנלי קובריק - החוויה טוטאלית: הסרט מתחיל בסצנות מלחמה אדירות בשוחות של מלחמת העולם הראשונה, הצופה ממש חש את המלחמה לידו, עם תנועות המצלמה יוצאות דופן עד היום. החלק השני של הסרט עוסק בעינוי הדין: זאת היתה תקופה בה ראיתי לא מעט סרטים כאלה, כולל "יום הדין" שעסק בפרשת בייליס עם אלן בייטס. אני זוכר שסבא ואני ישבנו ולא הוצאנו מלה כל הסרט. את הבימוי האדיר של קובריק, העוצמות הרגשיות והמסר האנטי מלחמתי הבנתי רק בצפיות שהגיעו שנים רבות אחר כך, אני בעיקר זוכר את השותפות שסבא ואני הרגשנו אז. סבא, אני וקירק דאגלאס.

כשהתבגרתי למדתי שהסרט צונזר ונאסר להקרנה בצרפת בגלל מה שהצרפתים ראו כפגיעה ברגש הלאומי שלהם. עוד מדינות הצטרפו לחרם – בהן ישראל, שבשנות ה-50 צרפת היתה עבורה מה שארה"ב מהווה עבורה בימינו. רק כאשר הטיל דה גול את אמברגו הנשק על ישראל ביוני 1967 הוקרן הסרט בקולנוע כאן, 20 שנים אחרי שנעשה. בביוגרפיה שלו, "בנו של סמרטוטר", מקדיש דאגלאס עמוד אחד בלבד לעבודתו  על "שבילי התהילה" ועוסק יותר בנשים שהגיעו אליו לבית המלון בזמן הצילומים. את מלחמת ששת הימים הוא כלל לא מזכיר בספר, אגב. מדהים, דאגלאס צעיר מסבא שלי רק בעשר שנים אבל נכון להיום הוא עדיין איתנו ויחגוג 103 בדצמבר. אז ברכות יום הולדת 103 לבנו של הסמרטוטר, ממני - נכדו של החייט!



(ולנרשמים לבלוג - מומלץ לשמור את הכתובת ממנה מגיע הפוסט השבועי באנשי הקשר וכך - כנראה - יימנע ממנו להגיע לדואר זבל או לקידום מכירות. זה המייל - fiftyfilmsfor50@gmail.com )