היו זמנים בהוליווד/סינמה סיטי, 2020
יש רגע נהדר בעיני ב"היו זמנים בהוליווד", סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, ובו חוצה נוסע בראד פיט את לוס אנג'לס במכוניתו. אלה בעיקר אורות הניאון מעל הכניסות לבתי הקולנוע לידם הוא עובר, כשבסיום הנסיעה הוא נכנס אל תוך דרייב אין המציג סרט בשם " The Lady In Cement " בהשתתפות פרנק סינטרה ורקל וולש. יש בסצנה הזאת תחושה של סיכום תולדות הקולנוע באופן כללי (וכמובן סיכום הקולנוע של טרנטינו בפרט). תילי תלים של מלים נכתבו כבר על סרטיו של טרנטינו, שיש להם שונאים רבים ומעריצים רבים. כמו האחים כהן גם טרנטינו הוא במאי שאני חווה בזמן אמת: אם הייתי בוחר את הסרטים שהשפיעו עלי לקראת יום הולדתי ה-30 הייתי מכניס לרשימה את "ספרות זולה" ששיגע סטודנטים לקולנוע בשנות ה-90; אם הייתי מכין את הרשימה לקראת יום הולדתי ה-40 היה זה כנראה "חסין מוות" המופשט והלא מוערך; אבל דווקא סרטו האחרון "היו זמנים בהוליווד" חידד עבורי משהו שאני אוהב. הסרט הראשון עליו כתבתי בבלוג הוא " שלגיה ושבעת הגמדים " . הייתי ילד בן 4 שנכנס לקולנוע וראה מחזה מוסר בסיסי בו הטוב
